מזוזות

פרק 1 – משהו מסריח במז'יבוז'

"תגיד לי, רון, תלך למזוזה בדלת כניסה שלך ותפתח אותה."

אחרי דקה של רעשים והתעסקויות שמעתי אצלו את הקליק המאותת פתיחה ששמעתי אצלי, ושמעתיו צועק בצורה דומה לצורה בה אני צעקתי זה דקות לפני.

"חי זקני!" שאג רון בטלפון, "מה זה כל הכבלים האלה והאורות?"

"אני לא יודע", עניתי מצדו השני של הטלפון, בעודי מביט במזוזתי החשופה והמרצדת.

"תגיד לי, זה תמיד היה ככה?"

"אין לי שמץ, חבר."

"אני לא יודע בכלל את מי אפשר לשאול, לך תדע מה יקרה."

"אתה צודק, עדיף שנשמור את זה לעצמנו בינתיים."

קליק מצידו השני של הקו, ואז קליק של ניתוק.

ברגע של אינטואיציה הלכתי לערכת התפילין של אבא שהוא מחביא בארון ליד הנשק, חמוש בסכין מטבח פתחתי את החפץ המוטל בספק קדושתו ונקודה אדומה מהבהבת הביטה בי בחזרה.

"מה קורה פה לעזאזל, מה זו כל היודאיקולוגיה הזאת ולמה היא בחרה לצוץ עכשיו."

עמוס בתחושות ומחשבות חדשות יצאתי לרחוב והלכתי סהרורי ללא כיוון עד אשר מצאתי עצמי בוהה במבנה מופלא אשר מעולם לא נחו עליו עיניי בעבר. בעודי מנסה להתרשם משלט החנות בו היה כתוב את שמה – "אמפוריום היודאיקה הגדול של דוד צביקה" – הרגשתי את רגליי ממשיכות הלאה ורצף מחשבותיי פסק ותודעתי צצה לה בחזרה, לרגע קט קלטתי את הארכיטקטורה המדהימה אשר הגדירה את הבניין, שילוב בין חללית, מבנה באוהאוס וגלידריה.

"מממ..." חשבתי לעצמי בזמן שידי השמאלית התקרבה לידית דלת הכניסה המפוארת. "יש לי הרגשה שאני שוכח משהו", בעוד ידי הימנית התרוממה באופן עצמאי לפי, קיבלה בחטף נשיקה מפי וליטפה את המזוזה, חשתי דקירה קלה בכף היד, "מממ... מנטה" מילמלתי לעצמי ונכנסתי ללא היסוס.

בצעדי הראשון לתוך החנות סרקה את עיני נורה מהבהבת כחולה, דומה לנורה האדומה שמצאתי בסט התפילין בביתי. הנורה הוסוותה בתור אחת מעיניו הכחולות של הראשון לצייבורג, בפורטרט טכניקולור מדהים ומחומש-מימדים אשר התנשא על הקיר הקרוב לדלת.

"בוא הנה, ילדון", צעק לי מישהו מהדלפק המרוחק של החנות וסימן בידו.

צעדיי לדלפק היו כבדים ולא רצוניים, הייתי מודע למשיכה שאני חש אבל בין תודעתי לגופי לא חלה שום תקשורת והייתי שבוי של מעשיי.

בהגיעותי לדלפק הדוד צביקה הטוב נכנס לחדר צדדי מאחוריו והמשכתי אחריו בסהרוריותי המתמשכת, "תשב נא" הוא אמר וסימן לכיוונו של כיסא עם קונסולה, מעליו היו תלויות אלקטרודות שונות וסט של משקפי שמש שחורות עם אוזניות.

אם הייתי מתאמץ לתאר את מראהו של "דוד צביקה", התמונה המצטיירת היתה של בחור תימני גבה קומה, עם פיאות שמגיעות לו עד הציציות וציציות שזורמות מכאן והלאה, בגדים ספק מרושלים וספק מטרוסקסואליים, ומבט יוקד.

"תשב, תשב, אל תתבייש חמודי, מה הבעיה? תגיד לי, אתה הביישן מבוסטון?" הוא סימן לי בתנועת יד מפקפקת ומזלזלת והוסיף "לא עשית את זה לפני נכון?", בטונו שמעתי את חוסר הכנות המצטברת משימוש יתר במשפט הזה. מילים ניסו לצאת מפי ולא הצלחתי לדבר. כאשר התיישבתי על הכיסא בחששנות פנימית ופזיזות חיצונית הוא ביצע סדרה של פעולות אוטומטיות המשויכות לתהליך ההתחברות אל המכשיר: בתחילה רצועות תפילין מהבהבות כבלו את ידיי, רגליי ומצחי לכיסא, הכיסא זז אחורנית וחור קטן במיקום אסטרטגי נפער מתחתיי, מידיות הכיסא יצאו שתי זרועות מכניות ופילחו בו זמנית את לחיי ישבני, לאחר זאת זרם סילון של מי מעיינות חמימים חדר לתוך היכל היכליי, למרות כל שעברתי לא ציפיתי לצעד הבא – אצבע הקודש עם פורט USB בקצהה יצאה מתוך החור בכיסא והחדירה עצמה לתוכי, הכאב העצום שהייתי אמור להרגיש מיאן לבוא ובמקום זאת האלקטרודות והמשקפיים ירדו באלגנטיות והתחברו לגופי בצורה מאובטחת ומאובזרת, מהתקרה ירד לו בעצלות עותק וירטואלי של התני"א.