לאט לאט ובזהירות מוסריותו פצחה היא בדממת אלחוט וברוך הקוסם שלנו נשאר לבד לאחר שמצפונו אבד
ירד הוא מטה עוד ועוד הפסיק לחלום הוא על עתיד ורוד ביום החל לעשן חשיש
בליל השתעל כאדם קשיש
ואם זה לא היה די ויותר משפחתו החליפה אותו בקוסם אחר
יום אחד במין יראה קלט עצמו מול המראה
והזדעזע משראה כשהסתכל על המראה
אדם אפור ללא עבר ללא מושג מה יהיה מחר החל לראות הוא רק שחור ואת קסם החזרה בזמן לא יכל לזכור
שתה הוא ערק בסימטאות הסתבך הוא בקטטות עברו חודשים רבים עד שקפץ לראשו רעיון מרשים
חשב והכריז, "לא עוד אחמוס אגנוב אשדוד מכה אחת אחרונה ולא עוד אצעד אני לציציה עם שרביטי" וכך היה.
הציציה היתה מועדון החשפנות הכי כביר
אליו יצאו כל טרולי העיר
לראות את הטרולות והמכשפות
מענטזות ללא לאות ומתחתוניהן משתלשלים שקים של מטבעות
נכנס הוא ברוך בעצבים אבל בליבו הרגיש לא נעים צעק "את הכסף נבלות" החזיק את השרביט וקיווה שלא לקבל מכות
וכך היה ביום זה וברוך לא ידע שלהופעתה של שלאמפה הטרולה מגיעה גם כל העדה
גימגם הוא והסמיק ואף צעק "את גברת, עם הארנק! תני לי אותו מיד שלא אחתוך לך את השד"
פתחה הגברת פה גדול
כמעט ראו לה את הטחול
אך ברוך הקוסם, הוא לא נרתע הוא צעק לה "גברת את רוצה בעיטה?
אני לא עושה פה צחוק
את לא תדשני אותי כמו איזה שמוק"
חלף לו ברוך בין האנשים
ולקח את כל הארנקים "אני באמת מצטער" אבל אין לי פיתרון אחר זהו המפלט האחרון שתדעו רבותיי, אתם עוזרים לי כאן המון"
גיחך הקנטאור והשיב "זה מעניין לי את השמאלית"
נחרד לו ברוך מיידית ונופף בו את השרביט אחת שתיים, שלוש, חמש הפך הברוך לפשפש ושומר המועדון שעד עכשיו העדיף לישון צרח בגבריות וקפץ על הכיסא "איכסה, מה זה הדבר הזה?"
וברוך שהתפשפש, עוד ניסה, לא אמר נואש לגרור את צרורו החוצה ללא חשש אבל אותה גברת, אותה עשק חטפה משקו את הארנק ואותה גברת, כי שלאמפה היא וטרולים ידועים כחסרי נימוס בסיסי מעכה אותו ללא קלון וזה היה סופו של ברוך הפשפשון
זה היה בערך 3 שנים אחרי שהפצצות נפלו.
3 שנים מאז שמזכיר הממשלה הופיע על כל מסך, נשמע בכל רדיו ובפיו מסר צנוע.
הוא ישב במשרד ממשלתי טיפוסי עם עציץ
בפינה אחת, דיוקנים של ראש הממשלה והנשיא מביטים בו באופן חמור סבר, שולחן עץ עליו
כל מיני מסמכים נחו, אינטרקום ממשלתי שקישר אותו למזכירתו ברוריה בחדר השני, חפיסת
סיגריות קנט ארוך ומאפרה גדושה בבדלים עד כדי כך שהאפר גלש מהצדדים של הסיגריות
מתוך המאפרה ועל השולחן, מסביב למאפרה ובין דפי המסמכים. מזכיר הממשלה לא שם לב
לכך, הוא היה טרוד במחשבות על הפגישה ממנה הוא יצא לפני 10 דקות וניסה לשמור על
קור רוח לקראת השידור בכלי התקשורת. אצבעותיו היו שמנות ומלאות בכתמי ניקוטין
וצלקות טריות.
לבסוף הוא הוציא רשמקול ממגירה בשולחן,
הקליט הודעה קצרה ואז החל להקשיב לה מחדש, מתרשם מהמסר כאילו הוא עצמו שומע אותו
פעם ראשונה.
"ערב טוב אזרחים יקרים. הממשלה לא
תהיה זמינה עד הודעה חדשה. נא להישאר בבתים עד שנודיע אחרת. אני חוזר. נא להישאר
בבתים עד הודעה חדשה."
הוא הכניס את הרשמקול בחזרה בתוך
המגירה, הדליק עוד סיגריה, לקח שאיפה עמוקה והתהלך בחדר בחוסר שקט, שואף מהסיגריה
ומתופף על הקירות ללא מודעות רבה למעשיו ברגעים אלו. כל זה נמשך עוד מספר דקות עד
שמצא את עצמו יושב מול השולחן. באופן איטי הוא התחיל לשים לב לסביבתו ויצא מנדודיו
במחשבותיו, התיישר בכיסא ולחץ על כפתור שקרא לברוריה, מזכירתו שנמצאה בחדר השני.
ברוריה לא עבדה איתו כל כך הרבה זמן. היא היתה מבוגרת, כנועה, תמיד הסיטה מבטה מטה
כאשר דיבר איתה או החמיא לה וככה מזכיר הממשלה אהב את זה. הוא נמשך אליה מאוד
ולפעמים כאשר היתה מסתובבת במשרד הוא יכל להבחין בצורת גופה מבעד לבגדיה ומזכיר
הממשלה דמיין איך היא היתה נראית ללא בגדיה, מונחת לצד טופס רכש 3ב' לצרכי שימוש
חקלאי.
קולה של ברוריה נשמע דרך האינטרקום.
"אתה שם?"
היא העירה אותו ממחשבותיו הנלוזות.
"ברוריה, אני רוצה שתקראי ליובל,
אני כמעט מוכן"
הוא הדליק עוד סיגריה ועישן אותה בזמן
שחיכה ליובל. יובל נכנס לחדר כאשר מזכיר הממשלה כיבה סיגריה בתוך המאפרה הגדושה.
כבר לא היה מקום במאפרה ורוב הבדלים נפלו מתוכה על השולחן. הן התפזרו על השולחן
ופיזרו אפר, צורתן שבורה ומכופפת. שניהם לא התייחסו לכך.
"חנוך, אני כמעט מוכן לשידור"
"יובל.."
"אה, כן. סליחה. הראש שלי מעופף
מאז הפגישה בקומה העליונה"
"זה מובן בהחלט. הקלטת את המסר
לשידור?"
"כן. רציתי לעבור עליו קצת, משהו
בו הרגיש לי קצת.. קר, מנוכר. לא יודע, מעביר את המסר אבל לא את הממלכתיות שאני
מנסה לשדר"
"מה שחשוב זה שזה משקף שאנחנו
עדיין הממשלה, אבל לא זמינים, לא כרגע לפחות"
"אולי אתה צודק"
"בטח שאני צודק", יובל התקרב
וטפח לו על הכתף בידידותיות
"המסר סבבה, מה אתה דואג, עוד 5
דקות נרד לבונקר ונשתה משהו ונצחק על כל זה"
"אתה צודק, אתה צודק" המזכיר החל להיות רגוע וחייך קלות, נשען אחורה
בכיסא שלו, יובל עומד מאחוריו.
"אמרתי לך פעם מה הירק השנוא עליי?
זה דלורית. לילה טוב" יובל אמר ושבר למזכיר הממשלה את המפרקת.
"וואו, ממש מטונף פה אה?"
יובל הסתכל על השולחן ואמר לגופה של מזכיר ראש הממשלה, שעכשיו נשענה אפילו יותר
אחורה בכיסא. יובל ניגש לשולחן והעיף בדלים מהאינטרקום ולחץ על הכפתור שקורא
לברוריה, מזכירתו של מזכיר הממשלה לשעבר.
"ברוריה, שלב א' הושלם, תקראי
לבובאים ולצוות שידור"
יובל התהלך בחדר והסתכל שוב על מזכיר
הממשלה, שעכשיו כבר החל להחוויר באור המשרד החלש. הוא לחץ שוב על האינטרקום.
"ברוריה, תקראי גם למאפרת, הוא
נראה כאילו הוא הגיע ללוויה של עצמו"
תוך דקות ספורות החדר היה מלא באנשים עם
מצלמות ומיקרופונים וכלי תאורה. בחלק האחורי של המשרד 3 בובאים הרימו את גופתו
העצומה של מזכיר הממשלה וכרכו סביבו חוטים בזמן שהמאפרת ניסתה לאפר אותו, כאשר
הניחו לגופה לרגעים ספורים.
"טוב, חבר'ה, 30 שניות לשידור.
אנחנו עושים פה היסטוריה." יובל אמר לצלם, התאורן ואיש הבום שנשארו במשרד.
איש הבום ניגש ליובל ואמר לו "אני
רק צריך את ההקלטה שהוא עשה מקודם" והחווה עם המיקרופון על גופתו של מזכיר
הממשלה.
"איפה ההקלטה?" יובל שאג
והעיף דברים מהשולחן בגסות, כאילו הרשמקול יכול להסתתר תחת חפיסת סיגריות. הוא מצא
את הרשמקול במגירה בשולחן ונרגע, החל להרים את הדברים שהעיף ולסדר אותם בדיוק רב
איפה שהיו מונחים קודם לכן.
איש הפקה נכנס לחדר והחל לספור לאחור
לקראת השידור.
"10"
"9"
"8"
כשהשידור הושלם יובל כבר היה בתוך
המעלית שמובילה לבונקר יחד עם ברוריה, שעמדה כנועה והסתכלה על הרצפה. הוא אחז לה
בישבן בחוזקה, הוציא אותה לרגע מהשלווה הפאסיבית אליה כל כך הורגלה.
"אנחנו הולכים להכיר היטב בתקופה
הקרובה" הוא אמר לו.
שלום, אני חנוך, וברצוני להביא לידיעתכם את סיפורי. הייתי חולה תקופה די ארוכה. לקחו אותי באיזשהו שלב לבית חולים. חיברו אותי למכונות. הרופא קרא לזה "רשרשת בלב" או משהו דומה. אקזוטי. זה היה מין סוג של שיעול בועט כזה, כל פעם שהשתעלתי הייתי קופץ קדימה. פעם אחת כמעט נדרסתי כשהשתעלתי כשחיכיתי במעבר חציה. עפתי 2 מטר לתוך הכביש והנהג סטה במהירות אל תוך נהג אחר שבתורו נכנס בנהג אחר וכך הלאה. אז הייתי בבית חולים תקופה די ארוכה וחברים היו באים לבקר אותי רוב הזמן, אבל באיזשהו שלב הם הפסיקו, ואז האחים שלי הפסיקו, ולבסוף, גם ההורים הפסיקו. אחרי בערך חודשיים אחת האחיות סיפרה לי כבדרך אגב שהרופאים ביקשו מהמבקרים להפסיק להגיע כי הם חשבו שזה עלול להאט את ההחלמה שלי. הם קראו לזה החלמה אבל לא הייתה תרופה ידועה בעולם לרשרשת בלב. אז סתם ישבתי שם, לפעמים שוכב במיטה כל היום. לפעמים יוצא להרפתקה בכיסא גלגלים ברחבי בית החולים.
"זהו, הוא מת. מת בשעה 13:37", הכריז הרופא התימני שרכן מעליי. הוא היה לבוש בבגדי מנתח והביט מאחורי כתפו כל כמה שניות, כאילו חיכה לדבר מה שיקרה. הוא מישמש את איבריי כסוחר הקונה סוס עבודה. "אני דווקא עוד חי, דוקטור" השבתי לו, שכוב במיטת הניתוח בעירום כמעט מלא, מלבד כותונת בית חולים שהשאירה מעט מקום לדמיון והמון מקום לחריץ. "תקשיב, אני הרופא ואתה החולה, אז תשתוק ותן לי לעשות את העבודה שלי. אם אני אומר שאתה מת אז אתה מת, שמעת אותי?" "אבל אני חי" "אתה עולה לי על העצבים ילד, תקשיב לי טוב. אתה רואה את הקופסא הזאת ליד הראש שלך, זאת עם הפס הירוק?" הנהנתי. "יופי. אז כשהיא מהבהבת יש לך דופק, וכשהיא לא מהבהבת אין לך דופק. מה למדנו לגבי תופעת הלוואי של חוסר דופק, לימור?" הוא הסב פניו לאחות שהשיבה בעליזות "אתה מת!" והלכה לקרוא לאנשי אד"י לעוט על גופתי. הייתי חלש בהשפעת הניתוח, אבל בעטתי במגש כלי ניתוח שניצב ליד שולחן המנתחים, ובעזרת ידיי הרמתי את עצמי. התחלתי להתיישב על שולחן הניתוח כשהרופא תפס אותי בכתפיי. הבעתו הייתה מודאגת. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" משכתי בכתפיי. "אין לי מה לחפש פה עוד, אני לא חושב שאמצא פה את התרופה לרשרשת בלב". "הדברים האלה לא נפתרים מעצמם תוך רגע בנאדם, הכי חשוב לשמור על תקווה למחר" "תקווה למחר? הרגע אמרת שאני מת" "זה לא סוף העולם" "איך זה לא סוף העולם?" "יכולת לקבל דו"ח בדרך לפה, למשל, או שיגררו לך את הרכב בדרך חזרה." "תגיד לי, היית פקח בגלגול קודם או משהו? איזו דרך חזרה, אני מת, אתה אמרת." אמרתי. ציפיתי לשיעול הקבוע שכבר היה בא לבד כל פעם שאמרתי או חשבתי על צירוף המילים "רשרשת בלב".אבל כלום לא קרה. במשך כמה דקות סתם ישבתי על שולחן הניתוח והרופא עישן סיגריה, וכלום לא קרה, אז החלטתי שכנראה הבראתי. "אני לא מאמין!" צעקתי עליו, אוחז בו בהתרגשות, "ריפאת אותי!" "הכול ביום עבודה, הכול ביום עבודה" הוא אמר בחיוך, "אם כי זה לא נפוץ כל כך שאדם מת יפגין כל כך הרבה מרץ, בדרך כלל הם פשוט שוכבים שם" "בדרך כלל?" פניו החשיכו, הוא הביט שוב מאחורי כתפו בהבעה זועפת, הרים ידיו כנביא זעם והחל לספר בקול רועם. "פעם.. בימים העתיקים, בתקופה העתיקה, של האנשים העתיקים, סבא רבא של סבא רבא של סבארבא שלי סיפר על מגיפה עתיקה שתקפה אות- "אתה באמת חייב לספר את זה בקול הרועם הזה?" "כן, עכשיו שתוק. אז מה אמרתי, הם היו לוחמים קסומים על גמלים מעופפים ולימדו בטיחות שריפה ביער לכל המתעניין. רגע זה סיפור אחר בכלל. יופי, קטעת את חוט המחשבה שלי, אצטרך לספר הכול מחדש." פניו החשיכו אף יותר. הוא הביט מאחורי כתפו בזעף, הרים ידיו כנביא זעם והחל לספר בקול רועם. "פעם.. בימים העתיקים, בתקופה העתיקה, של האנשים העתיקים, סבא רבא של סבא רבא של סבארבא שלי סיפר על מגיפה עתיקה שתקפה אותם והשאירה את רוב השבט שלהם מתים, אבל אלה ששרדו איבדו כל שמץ של אנושיות שעוד היה בהם.הם היו הולכים שפופים הרחק משאר בני האדם, יוצאים רק בחשיכה, ורק באזורים ממועטים מאנשים כגון בתי קברות או המתנ"ס, וכך נוצר אחד הכשפים הנוראיים ביותר שהנחיל האדם על עצמו מאז שגילה את האש, ריקודי עם. הם היו מסתובבים סהרוריים באזור אחד במשך שעות. הולכים שוב ושוב את אותם שניים שלושה צעדים, כאילו מחכים למשהו. לפעמים הם היו מתעוררים לחיים פתאום, יוצרים מעגל ועטים על הכפרים, שובים אותם בריקוד וזמר. ככה הם יצרו את הנשק האיום ביותר, הידוע כיום כצעד תימני. " הרמתי גבה. "אתה בטוח שאתה לא ממציא את זה במקום?" "נשבע לך בסבא, זה סוף הסיפור בכל מקרה." "טוב" "אתה נראה לי בנאדם נחמד דווקא, חנוך, לא כמו הרשעים האלה מהסיפור ההוא, לא תימני, לא שר, אני מתערב שאין לך אפילו קצב". "כן זה נכון, ביסודי אף פעם לא נתנו לי להצטרף למקהלה. אבל דוקטור, אתה לא תימני?" הרופא הסתכל עליי באין אונים. "כן, אבל זה נמצא תחת שליטה, כל פעם שאני מרגיש את היצר לרקוד או לשיר ולסחוף את כל העומד סביבי במחול, אני משתמש בזה". הוא אמר והוציא פטיש קטן מהכיס של חלוק הרופאים שלו והדגים לי "אצא לי אל הכרם", הוא החל לסלסל, ביד אחת הוא הדגיש את ההטעמות בשיר והפגין קצב. ביד השנייה הוא אחז בפטיש והכה את עצמו בראש מספר פעמים בחוזקה. דם החל לנזול. "רואה? הרבה יותר טוב." הוא אמר, קד קידה, ונפל קדימה לתוך חדר הניתוח. נתתי לו דקה להתעורר. הוא נכשל. "עכשיו ההזדמנות שלי", חשבתי לעצמי, פשטתי את החלוק, הפשטתי את הרופא ולבשתי את בגדיו. לפני שיצאתי לקחתי את הפטישאיתי, אני אומנם לא זמר או תימני, אבל לא צריך לקחת סיכונים. "סליחה", אמרתי לרופא שנשאר מעולף, עברתי מעליו ויצאתי. המסדרון היה שומם יחסית. היו שם רופאים ואחיות אבל אף אחד לא הסתכל אחד על השני או הבחין בי. חמקתי החוצה, בהתחלה הולך באיטיות כאילו אני מנסה להראות שהכול בסדר ואני כאחד האדם. לאחר כמה דקות התחלתי לרוץ כבר, הפסיק להיות אכפת לי. הגעתי לכביש הראשי, לאחר שעה בערך עצר לי טרמפ איזה רוסי שמנמן אחד נחמד דווקא, אמר שקוראים לו ויטלי. "תגיד אתה הכול להיות בסדר איתך?" הוא שאל, מסתכל עליי מודאג, הוא נראה כאילו עוד רגע הוא הולך לשים לי יד על המצח לבדוק חום. "כן, למה?" הוא הצביע על נקודה אדומה קטנה על החלוק, שבלטה היטב נגד כל הלבן. "זה מגילוח" ניסיתי להסביר לו, מדגים בתנועות ידיים. "אה, כן, כן, ספאסיבה בלאט", הוא אמר וצחק בקול עמוק, והחזיר מבטו לכביש. "לאן אתה מגיע, ויטלי?", שאלתי אותו, לאחר שהצטברו מספיק דקות שתיקה במהלך הנסיעה. "אני? נוסע לבקר ילדות בגן" "אה, אתה אבא?" "לא, סתם הולך מבקר מה אסור? מדינה חופשית זה" "אבל.. אתה אדם מבוגר" "מדינה חופשית בלאט" הוא פסק. לא התווכחתי. אכן בלאט. לאחר עוד 30 דקות מפחידות קצת יותר של נסיעה הגענו לגן. זה היה פארק עם נדנדות ומגלשות וכל הדברים הרגילים שילדים אוהבים, כמו לשבת 24 שעות מול הטלוויזיה, אז הייתה שם פלזמה ענקית והייתה התקהלות של עשרות ילדים שישבו ועמדו מולה, בוהים כזומבים, כולם כאחד עם פה טיפה פעור. ואגל רוק שהחל דרכו אל הרצפה אט אט.
ויטלי פילס דרכו דרך הקהל והלכתי אחריו, עדיין בחלוק הרופאים, מקבל מבטים הזויים מאחד ההורים שלא בהה במסך. בצד השני ישבו שני ילדים לרגלי ספסל ובהו במסך. על הספסל ישבה אישה שמנמנה בעלת חזות רוסית חביבה שנראתה להפליא כמו ויטלי. "תגיד, אתם קרובים?", לחשתי לו אחרי שחצינו את הקהל. "כן, אנחנו נשואים" "חשבתי שאין לך ילדים" אמרתי והצבעתי עליהם. הוא גיחך. "אלה? אלה לא ילדים שלי, משפחת גורביץ'אנשים חזקים, בלאט", הוא הכה בחזה שלו, כאילו להדגים. "תסתכל על ילדים זה, חלשים כמו חמאה" "מה אתה עושה פה בעצם?" "אני תוכנית אח גדול" "מה בטלוויזיה?" "כן כן, אני תוכנית אח גדול, מביא ילדים עניים לראות אח גדול בפארק" הגענו למשפחה, הוא הציג אותי "שלום. חנוך." אמרתי. הילדים לא נעו, אישתו נראתה לרגע כאילו היא עומדת לצאת מהטראנס ומתחילה לקלוט שאנחנו עומדים פה. אבל אז על המסך הענק שבי זרעיה סיפר לקהל עוד בדיחת "איזה זין כשלא יוצאים עם מספיק כסף קטן מהבית ואז נתקעים בלי או תוקעים איתך עם מלא. ככה או ככה אתה נתקע" וכל הקהל הגיב באותו צחוק עוויתי בדיוק, יד אחת מכה על הברך השמאלית והגוף מתנועע משמאל לימין. אחרי זה הם חזרו לצפות באותן תנוחות בהן היו לפני שהתחילו לצחוק. התיישבנו על הספסל לצד אשתו של ויטלי. "אתה יודע, מתתי היום על שולחן הניתוחים", אמרתי לו. "כולם פה מתים אחי" "באמת מתתי אבל. הרופא הכריז על מותי, אמר לי שאין לי דופק" "מה אתה דביל", הוא אמר וצבט אותי, קפצתי במקום. "אאוץ', בשביל מה עשית את זה יא מניאק" "אתה לחשוב מתים מרגישים משהו? כל מת שראיתי שכב שם כמו תרח זקן. כמו איגלו. אתה לא איגלו." "חשבת שאולי אני סוג אחר? זה שכל מת שראית היה מת לא אומר שאני לא מת, תחשוב על זה" "אם אתה מת אז על מה אני חושב עכשיו?" "זה לא עובד ככה" "מי ינצח בבחירות? אה? אה? תגיד לי", הוא התחיל להתעצבן, אחז בצווארון שלי והכול. "אני אומר לך שזה לא עובד ככה" "אאאאאאאאאאאאאאאאאאאא מישהו שם יודע מי מנצח באח הגדול" צעקה ילדה מחוצ'קנת מהקהל. בבת אחת הקהל התעורר כגל בתנועה והחלו לכתר אותי. "מי מנצח..." הם לחשו ברפיון. הם הסתכלו עליי בעיניים נטולות חיים או אנושיות והושיטו לעברי ידיהם. לאחר מספר שניות נפל לי הטלכרט וידעתי אשר עליי לעשות. רצתי לעבר מכונית מרופטת שנחה לה לצד הפארק, כנראה בדרך לשבור שיא גינס בכמות אבק. ניפצתי את השמשה בידי וקפצתי פנימה. רגליי השתלשלו מחלון המכונית, אני חיפשתי קלטת בין המושבים הקדמיים, תוך כדי מתן בעיטות לכל יד שניסתה להוציא אותי מהמכונית. ברגע האחרון ממש כשהחלו למשוך אותי החוצה הצלחתי למצוא קסטה מתאימה ושמתי אותה בטייפ, הפעלתי אותו. שאלוהים ירחם על כולנו, מלמלתי לעצמי. "תקשיבו!", קפצתי מעל גל האנשים ונחתתי על המכונית. הם החלו לנענע אותה מצד לצד, מרימים ידיים בחולשה לכיוון הגג. ברקע התנגן שיר עם תימני המספר על אבא בשם שמעון. "אני לא יודע מי מנצח באח הגדול. אני לא יכול לראות את העתיד. אני לא יודע כלום." עיניי תוך כדי התרוצצו לאורך הקהל, בניסיון לחפש משהו מוכר, אולי את ויטלי או מישהו אחר שאני מכיר. "אל תשקר לנו! היום אפשר לעשות הכול באמצעות המחשב זה בטח הכול אפקטים שעושים באולפן" אמרה הילדה המחוצ'קנת. "אנחנו לא קיימים!" זעק מישהו אחר מהקהל "אני אפקט! אני אפקט!" צעק אדם אחר ורץ לכביש לכיוון מכונית נוסעת, חיבק את הפגוש ועף כמה מטרים, כמובן. "זה לא יעזור, הוא לא ידבר!" צעק אדם אחר והחל לנענע את המכונית שוב, מה שעודד את שאר הקהל לעשות זאת גם. נמאס לי. "טוב, לא השארתם לי ברירה", אמרתי והתנצלתי בלב. הושטתי ידיי מעלה בניסיון לשאוב כוחות מהקוסמוס. על שפתיי המילים התגלגלו ממתינות שאומר אותן, כאילו הן היו שם מאז ומתמיד. עוד לפני שהייתי מוכן המילים כבר ריחפו מפי, במתקתקות רעילה: "אבא שמעון כון בעוני, לא דעיתך עינני, לאדעיתך נץ באל-ליל, עינני בלבאכרי". למען תמימות נפשותיכם בעתיד, קוראיי, מוטב שלא אציין את כל החורבן, ההרס, הזמר והמחול שבאו על האנשים בפארק לאחר שקבעו לעצמם גורל זה. אציין רק שכאשר סיימתי, גופותיהם היו מונחות במעגל, אנוסות וחרוכות, ואני החלטתי ללכת לבית העלמין. כי בכל זאת, יש לי לוויה היום.
The light fleets the morning sun A pale day in comparison To those already done And those crushing still
Deep in the naval of the Earth Lies the secret we struggled so hard to hide For every morning, a night And with each heart beat onward Life loses its grip
The only sun is done The lies already swept The secret I struggled so hard to hide Is echoing deep within
Each word; a blade Sharp and blunt at the same time Each moment; a curse on the continuum of time I am a shame to all that which is linked to the building blocks of reality
אז אני וחבר שלי זכריה הכרזנו על יום מציאות, אבל מה, אנחנו לא כמו החנונים האלה מגוש דן שהולכים לשוק הפישפשים שכשמגרד להם הצורך הזה, למשהו משומש בדיוק כמו שצריך, כמו מעיל עור מרופט עם קבלה של הבעלים הקודמים בתוך הכיס, או חצוצרה חלודה, או סתם משאית צעצוע עם גלגל אחד. אז לקחנו שקיות זבל, סנפירים ושנורקל והלכנו לחיריה.
"היי שוקי", זכריה צעק לי מפסגת ערימת הזבל אותה כבש. "אתה חושב שנמצא פה פלזמה אחי?" "מקסימום 20 אינץ' רגילה, עלק פלזמה" "בנדוד שלי סיפר לי שהאחיין שלו סיפר לו שהחבר שלהם, נו זה שבונה פסלים של זין עם כנפיים למען השלום בפלורנטין, אז הם אומרים שהוא מצא פה פלאזמה 42" סתם מונחת במצב דנדש על ערימה של זבל איפשהו פה." "אז מה", צעקתי לו, "הנה צפצפה של אופנוע" וצפצפתי בה. זכריה נפל לתוך ערימת הזבל וכשיצא משם לבש כובע רוסי כזה, מהמצחיקים הגדולים שגורמים לך להיראות רוסי לא משנה מה, כאילו יש לך קרחת וקוקו או ג'ינס לבן עלייך. "וואיי זכריה, מציאה לא רעה, איזה צבע הכובע הזה, כתום?" זכריה הוריד את הכובע והסתכל עליו בקפידה, קודם משמאל, אחר כך מימין, לבסוף הוא הסיק, "כן זה כתום כזה, והזנב הזה.. מה זה, זנב שועל?" "אני רוצה את הכובע הזה בנאדם, אני אתן לך מה שתרצה עליו" זכריה לקח כמה רגעים ופסק, "אני רוצה את השקית של החידודי עפרונות שמצאת מקודם, ואת השאריות של הברחש שצדנו בדרך לכאן, ושליאת תכין לי ארוחת ערב". "וואו, זה הרבה דרישות בשביל כובע שועל רוסי אבל מה לא אעשה בשבילה, יש לנו עיסקה" אמרתי וצעדתי על שלט קרטון בצורת ספי ריבלין שמישהו צייר לו שפם ואיפר בדיוק רב, סנאי, טוסטר אובן פתוח עם הזכוכיות עדיין בפנים עד שהגעתי לזכריה, הושטתי אליו את ידי והוא לחץ אותה בחוזקה, מפרק אותה לחתיכות, עם היד השניה הוא שם עליי את כובע השועל בניצחון. "אז מה אתה אומר?", אמרתי לו לאחר מספר רגעים, "נלך? עוד מעט כבר שקיעה ואז ההומלסים באים לשחק פה בריכת כדורים" "אבל אין פה כמעט כדורים" "הם מסתדרים, אבל בוא נלך לפני שהם יגייסו אותנו" ארזנו הכל בשקיות ותפסנו מונית שירות לתחנה המרכזית, משם הלכנו דרך רחוב הזרים לבית של ליאת, החברה שלי. כשהגענו לבית הדלת היתה פתוחה ומהבית בקעו ריחות עזים של בישול. "היי ליאת" אמרתי והתיישבתי במטבח, מניח את שקית הזבל הנוטפת על השולחן. "מה זה הכובע המכוער הזה, שוקי?" ליאת הצביעה על הדבר שהונח על ראשי ושאלה. "זה כובע זנב שועל רוסי ענתיקה שמצאתי בבוידעם, ירושה משפחתית עבת שנים" "אבל אין לך בוידעם" "זה היה בבוידעם של זכריה, לא אמרתי ירושה של מי זה נכון?" "הוא מכוער בטירוף" "אני שמח שאת חושבת ככה, כי הבאתי לך אותו במתנה" "אין מצב!" "תחשבי על זה ככה, הכובע הזה מייצג את מעגל החיים" "מה זה השטויות האלה?" "לא, באמת. הוא התחיל כדבר אחד, סיים כדבר אחר לגמרי" "זה לא מרשים אותי בכלל, אני רואה משהו זוחל לך על האוזן מתוכו" "הוא דווקא מאוד נוח", אמרתי ושמתי לה אותו על הראש. הכובע שעד כה היווה חלק משני בלבד בעלילה, החל לתקוף את פרצופה של ליאת, מסתבך בתוך השיער עם כל תנועה, עד אשר נמלט ורץ דרך הדלת ישירות לתוך הכניסה הצדדית של "מפגש השובבים", השאוורמיה ממול. זכריה הביא לליאת מגבת ואמר "היי לפחות נשאר לך הזנב שועל", והצביע על הזנב שנשאר קשור בשאר הראסטות של ליאת.
אז הוא פגש אותה לדייט במסעדה וסיפר לה על המברשות האלה שיש בשירותים ועל איך עושים אותן יפות אבל הן בעצם מלאות בחרא ואנשים שומרים את זה ככה בלי בושה בבית והיא אמרה לו וואלה אתה צודק אף פעם לא חשבתי על זה ככה אז היא לקחה אותו לדירה שלה והם הזדיינו ואחרי זה הוא הלך לשירותים ומצא שם מברשת אז הוא לקח אותה ונופף בה באוויר וצעק עליה שזה לא מחראה פה ויצא מהבית בסערה אבל הוא בעצם חיפש תירוץ ללכת כי הוא כבר זיין אותה
“מעניין אם הרוצח התכוון להשאיר את כל כתמי השומן וטביעות האצבע על הגופות, צ'יקןליפס".
"היי, סוסו כמו מה זה נראה לך”, שאל הבחור השני והצביע. הגופות הביטו בהן בחזרה, מצביעות אי שם אל חלל שנותר ריק בגל ההרס שחלף בדירה והתפנה לפני מי יודע כמה דקות, אבל לא לפני שגבה את חייהם של ארבעה סרסורים שחורים, אשר גופותיהם היו מוטלות בספק שכיבה/פישוק על גבי חפצים רנדומליים כביכול. הכתם שצ'יקןליפס הצביע עליו היה נראה כמו סורגים אדומים. סוסו לקח כמה דקות התכנסות לחשוב, לבסוף הוא הרים מטלית נייר מכיס יתום, הצמיד אותה לכתם ושם אותה מול האור.“אלוהים אדירים", צ'יקןליפס החל לומר ואחז בפיו, “אני חושב שזה כתם של מרית", צ'יקןליפס אמר והקיא מעל גופתו של וויליאמסון האוברמנש, ממתיק את הבעת פניו האחרונה בגשם של שאריות עוף מטוגן.
אחרי מספר דקות של חקירה מאומצות האחים מצאו את הכבד של וויליאמסון מבצבץ מתוך המקרר, יחד עם דליים של רגלי עוף מטוגנות, קראק במקפיא ליד שלושה חפיסות דולרים מגולגלות ואריזת ג'חנון אינסטנט.
"יש לדם טעם משונה של עוף מטוגן וסירופ מייפל" צ'יקןליפס אמר והחווה עם ארבע וחצי אצבעותיו על המקום בו לואיס החסון (שהיה רק בגובה של מטר ארבעים בשבוע טוב), מת סופית על כל שלל חתיכותיו על מזבח המאוורר השולחני.
"צריך לחפש כתמי דם בסימטאות, בטח אפשר עוד למצוא את הרוצח" סוסו אמר חצי לעצמו
"תן לאנשים שזו העבודה שלהם לעשות את זה" צ'יקןליפס והשוטר טיירון אמרו בו זמנית.
השוטר שבדיוק נכנס למקום בהה בצמד ההומלסים בזירת הפשע שלו, ההומלסים בהו בשוטר ואחרי מספר דקות טיירון צעק החוצה "שוב הגיעו הומלסים לזירת הרצח לפנינו, קחו אותם החוצה ותלמדו אותם שזה לא מנומס לטמא זירת רצח של השוטר הכי טוב בעיר"
"פחחחחחחחחחחחח" סוסו שאג ונפל על גופתו של ריצ'רדסון. ריצ'רדסון התפורר.
"שמעת את זה??” הוא אחז בצ'יקןליפס ושוב נפל בקצב הקליפסו, הפעם אל תוך גופתו השרועה של וויליאמסון,מטיז אגלי קיא לכל עבר.
"אין בעיה אדוני, 'נחנו נתחפף ת'כף ומיד אני נשבע כן אדוני" צ'יקןליפס אמר והתחיל לצעוד לכיוון היציאה, הוא הסתובב רגע לפני שיצאו מהדירה, זינק ונצמד אל טיירון, הבדלי הגובה הורגשו מיד כאשר צ'יקןליפס היה צריך לקפוץ כדי לאחוז בצווארונו של טיירון. “אל תשכח דבר אחד בוס" הוא לחש והביט בעוצמתיות בשוטר ואז בגופות. “איפה שיש גופות של סרסורים מפורקים כמו קליפת בננה ואפילו לא טיפת דם של זונה יש מזימה שחורה משחור"
"רק אני מריח פה מייפל ועוף מטוגן?” טיירון שאל בקשר.
הרבה שאלות מתרוצצות בראשי , מחפשות מנוס מאותם גורמים יצרנים. בחודשים האחרונים התחברתי לאספקט מעט שונה של הנשמה הקיומית. ככל שהשנים חולפות אני מתבצל יותר, משיל שכבות בדרך ללב והלב עדיין לא גלוי. מילים מאבדות את סיפוקן. צרכים מאבדים את משמעותם. ככה זה נראה כשהחיים מתחילים את תהליך הפירוק. איך זה מרגיש? הרגש עדיין בדרך בדואר.
אני זקוק לספר הדרכה אבל לא להוראות. לתכלית אבל לא לתשובה. הכל הופך אוטומטי עם הזמן, המוח משדר אשליות בהתאם לצרכים. נטול עלילות אבל עמוס משפטים, אני מכווץ את השרירים בתקווה להכיל בי אמת חדשה ואולי כאן היא תתחיל:
כל משפט ללא דיחוי שיוצא מראשי מצריך את הבאקספייס. עברית הפכה שפה כה זרה, כה שונה וחייזרית. אני מרגיש ניכור מרמ"ח איברי. לפעמים, להתקיים ללא יכולת לברוח זה כמו להסתכל על השמיים. רק מפלל לנשום עוד רגע אחד, להגיע למוות עצמאי ללא דיחוי כי הנשימה ללא תשוקה מכבידה מאלף כבשים מקפצות מעל מיטתי בלילה רבוי חוסר שינה.
ב10 דקות ו152 מילים ההשראה מתאבדת, חומקת לאוויר אפוף המחשבות שעוטר את חלל ראשי. ברגעים של צלילות אדע מי אני ומה אני ו99% האחר של הזמן ארצה רק לשעוט אל השמיים או האספלט.
