היא זונה וזה כל המניין

במסגרת מחקר על הרגלי צריכה שנערך על ידי משרד התקשורת לקראת סוף שנות התשעים לגבי אפסים ברשת, נמצא ש85% מהאוכלוסיה הגולשת נכנסת רק לאתרי צ'אטים ואימייל, אתרי שכטות ונכנסים לכל הודעת ספאם הנשלחת אליהם. בעזרת שימוש במודל הסטטיסטי של סמואל ג'ונסון לימי חג ושנים מעוברות הצליח מחקר זה להציג בצורה מדוייקת את חתך האוכלוסיה שבשנת 2007 ישאר באותם אתרים, ולא יעדכן את הרגלי הצריכה שלו אף באתר החיפוש גוֹגֶל. בו זמנית נעשה מחקר אחר לגבי מהותו של האפס בחברה הישראלית, מה הוא אוכל, מה הם תחביביו, באיזו עבודה הוא בוחר, איך הוא מכה את אשתו. גודל השורלאק.

"את באה אלי היום?"

"מן הסתם, אהיה אצלך בקרוב אהמ אהמ"

-ניתוק-

מקרה 1: יוסי יושב בחדרו אחרי השיחה עם אורטל, חברתו זה 5 שנים, בוהה בלונג שלו, בד עמוס צבעים פסיכדליים ועיצוב בסגנון הודי, חייזר יושב בישיבה מזרחית על חייזר אחר שיושב בישיבה מזרחית וכך הלאה. על הקיר תמונת 10 על 10 של שמעון פרנס מחייכת. יוסי ממשיך לשבת בחדר עוד שעתיים. לבסוף הוא מדליק את הנרות על עוגת יום הולדתו וחושב לעצמו "כנראה שהיא לא תבוא". הוא נושף ומביע משאלה "שתחטוף איידס אמן, בת תשחורת מפגרת"

מבט מהיר לשנות 2020: בראשות השניה מנכ"ל הרשות איתי מטוס יושב במשרדו לאחר שעות העבודה, במשרד אין נפש חיה. בצעדים החלטיים איתי קם משולחנו והולך לכיוון מפתן הדלת. הוא לוחץ על שני צדדי המזוזה התלויה במפתן הדלת והיא נפתחת בתזוזה חלקה ונטולת צליל. הוא מפשפש שניה בתכולת המזוזה עד שהוא מוצא את אשר חיפש. בקבוקון המכיל אבקה לבנה, הוא חוזר לשולחנו, תוך כדי התיישבות הוא מפרק את אחד מצעצועי השולחן המשרדיים המונחים על שולחנו ומפיק ממנו צינורית כסף דקה. הוא לוחץ על כפתור על השולחן ומתוך השולחן יוצאת מראה שטוחה, מקובעת בעץ. איתי רואה את עצמו משתקף במראה ומחייך, שם מספר שורות מרושלות על המראה ומתחילה החגיגה.

13 שנים ו3 שעות לפני: מקרה 2: אורטל, בחורה ממוצא עדתי, מסתובבת בקרית משה כאשר ילד אתיופי בן 10 צועק לה "מותק את יכולה לבוא להביא לנו את הכדור?" והוא מצביע על כדור שנתקע על ענף של עץ קצת גבוה, אורטל אומרת לו "בטח כפרה, רק שניה" ומתקרבת, היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ואוחזת בכדור. בו בזמן יד גברית מסוקסת אוחזת בישבנה התפוח וקול שחרחר מסנן "וואלק אתן... איזה תחת כל לחי מלמיליאן". אורטל מסתובבת במהירות לכיוון הקול, מעיפה את ידו מעכוזה וצועקת לו "מי אתה חושב שאתה תגיד לי??" מולה היא רואה בחור אתיופי רחב מימדים ושרירי, הוא אוחז בה במהירות, מלכסן את ידייה וגורר אותה לתוך מקלט צמוד.

באותו זמן במעבד נתונים בסקוטלנד:

01101101011001010110000101101110011010010110111001100111001000000110010001101001011011000110010001101111

מקרה 2, חלק ב': אמרם וארבעת אחיו מקיפים את אורטל במקלט. אמרם שם ידו על כתפה של אורטל ומצמיד אותה אליו. "אחים שלי תכירו את, איך קוראים לך?"

"אורטל" אורטל משיבה באדישות ומורידה את נעליה. אחר כך היא דוחפת את ידו של אמרם והולכת בעצלות לכיוון כיסא מרוחק במקלט ומתיישבת עליו.

אח א: "איזה בז'ז'ים, הם מזכירים לי את ימי ינקותי באדיס אבבה, כאשר דודה זאודיטו היתה מניקה אותנו אחרי שאמא נפטרה"

אח ב: "איזו מצחיקה זאתי, זזה כאילו לא אכפת לה! משוגעת!!"

אח ג: "בונא אמרם היא כמעט לבנה"

אח ד מתקרב לאורטל, בידו הוא מחזיק מקל. בהגיעו אליה הוא מרים לה את החצאית עם המקל ואומר "חהחהחה אמרם ימצחיק אין לה לאולאו" וממשיך להיקרע מצחוק.

אורטל מסתכלת עליהם בחוסר סובלנות יתרה ואומרת "וואלה אתם קודחים בראש, אם אתם רוצים לעשות משהו בואו ונעשה את זה כבר, העיקר שתסתמו".

חמשת האחים מתקרבים להקיף את אורטל שעברה בינתיים לשבת על ברכיה על מטלית מלוכלכת על רצפת המקלט. רוכסנים נפתחים, אבזמים פוגעים ברצפה ומשמיעים רעש. הפלאפון של אורטל מצלצל. היא מרימה את הפלאפון מהרצפה ועונה. בצד השני חבר שלה יוסי. היום יום הולדתו.

"את באה אלי היום?"

"מן הסתם, אהיה אצלך בקרוב—" באותו רגע אמרם שלא יכל להתאפק יותר, דחף את ראשה אל מפשעתו וזרק את הפלאפון מהיד שלה על הרצפה בכוח. חתיכות עפו לכל עבר.

מזוזות

פרק 1 – משהו מסריח במז'יבוז'

"תגיד לי, רון, תלך למזוזה בדלת כניסה שלך ותפתח אותה."

אחרי דקה של רעשים והתעסקויות שמעתי אצלו את הקליק המאותת פתיחה ששמעתי אצלי, ושמעתיו צועק בצורה דומה לצורה בה אני צעקתי זה דקות לפני.

"חי זקני!" שאג רון בטלפון, "מה זה כל הכבלים האלה והאורות?"

"אני לא יודע", עניתי מצדו השני של הטלפון, בעודי מביט במזוזתי החשופה והמרצדת.

"תגיד לי, זה תמיד היה ככה?"

"אין לי שמץ, חבר."

"אני לא יודע בכלל את מי אפשר לשאול, לך תדע מה יקרה."

"אתה צודק, עדיף שנשמור את זה לעצמנו בינתיים."

קליק מצידו השני של הקו, ואז קליק של ניתוק.

ברגע של אינטואיציה הלכתי לערכת התפילין של אבא שהוא מחביא בארון ליד הנשק, חמוש בסכין מטבח פתחתי את החפץ המוטל בספק קדושתו ונקודה אדומה מהבהבת הביטה בי בחזרה.

"מה קורה פה לעזאזל, מה זו כל היודאיקולוגיה הזאת ולמה היא בחרה לצוץ עכשיו."

עמוס בתחושות ומחשבות חדשות יצאתי לרחוב והלכתי סהרורי ללא כיוון עד אשר מצאתי עצמי בוהה במבנה מופלא אשר מעולם לא נחו עליו עיניי בעבר. בעודי מנסה להתרשם משלט החנות בו היה כתוב את שמה – "אמפוריום היודאיקה הגדול של דוד צביקה" – הרגשתי את רגליי ממשיכות הלאה ורצף מחשבותיי פסק ותודעתי צצה לה בחזרה, לרגע קט קלטתי את הארכיטקטורה המדהימה אשר הגדירה את הבניין, שילוב בין חללית, מבנה באוהאוס וגלידריה.

"מממ..." חשבתי לעצמי בזמן שידי השמאלית התקרבה לידית דלת הכניסה המפוארת. "יש לי הרגשה שאני שוכח משהו", בעוד ידי הימנית התרוממה באופן עצמאי לפי, קיבלה בחטף נשיקה מפי וליטפה את המזוזה, חשתי דקירה קלה בכף היד, "מממ... מנטה" מילמלתי לעצמי ונכנסתי ללא היסוס.

בצעדי הראשון לתוך החנות סרקה את עיני נורה מהבהבת כחולה, דומה לנורה האדומה שמצאתי בסט התפילין בביתי. הנורה הוסוותה בתור אחת מעיניו הכחולות של הראשון לצייבורג, בפורטרט טכניקולור מדהים ומחומש-מימדים אשר התנשא על הקיר הקרוב לדלת.

"בוא הנה, ילדון", צעק לי מישהו מהדלפק המרוחק של החנות וסימן בידו.

צעדיי לדלפק היו כבדים ולא רצוניים, הייתי מודע למשיכה שאני חש אבל בין תודעתי לגופי לא חלה שום תקשורת והייתי שבוי של מעשיי.

בהגיעותי לדלפק הדוד צביקה הטוב נכנס לחדר צדדי מאחוריו והמשכתי אחריו בסהרוריותי המתמשכת, "תשב נא" הוא אמר וסימן לכיוונו של כיסא עם קונסולה, מעליו היו תלויות אלקטרודות שונות וסט של משקפי שמש שחורות עם אוזניות.

אם הייתי מתאמץ לתאר את מראהו של "דוד צביקה", התמונה המצטיירת היתה של בחור תימני גבה קומה, עם פיאות שמגיעות לו עד הציציות וציציות שזורמות מכאן והלאה, בגדים ספק מרושלים וספק מטרוסקסואליים, ומבט יוקד.

"תשב, תשב, אל תתבייש חמודי, מה הבעיה? תגיד לי, אתה הביישן מבוסטון?" הוא סימן לי בתנועת יד מפקפקת ומזלזלת והוסיף "לא עשית את זה לפני נכון?", בטונו שמעתי את חוסר הכנות המצטברת משימוש יתר במשפט הזה. מילים ניסו לצאת מפי ולא הצלחתי לדבר. כאשר התיישבתי על הכיסא בחששנות פנימית ופזיזות חיצונית הוא ביצע סדרה של פעולות אוטומטיות המשויכות לתהליך ההתחברות אל המכשיר: בתחילה רצועות תפילין מהבהבות כבלו את ידיי, רגליי ומצחי לכיסא, הכיסא זז אחורנית וחור קטן במיקום אסטרטגי נפער מתחתיי, מידיות הכיסא יצאו שתי זרועות מכניות ופילחו בו זמנית את לחיי ישבני, לאחר זאת זרם סילון של מי מעיינות חמימים חדר לתוך היכל היכליי, למרות כל שעברתי לא ציפיתי לצעד הבא – אצבע הקודש עם פורט USB בקצהה יצאה מתוך החור בכיסא והחדירה עצמה לתוכי, הכאב העצום שהייתי אמור להרגיש מיאן לבוא ובמקום זאת האלקטרודות והמשקפיים ירדו באלגנטיות והתחברו לגופי בצורה מאובטחת ומאובזרת, מהתקרה ירד לו בעצלות עותק וירטואלי של התני"א.

ZEN

An ancient Zen Master, who can be found to this day in a Himalayan Buddhist monastery, was once asked how he reached the esteemed ageless age of 150, while not looking over 70. The Zen Master looked hard over the horizon, as people of real age usually do, taking in the surroundings, the only forms of life older than him. Lastly, he answered with the following analogy: "The ducks migrate yearly, never questioned as to what reasons have led them to change their background biome every year. That is not to say that no reason is behind their calling. Some beings take over 100 years to synchronize with the world; some are just born with that ability." The old man paused, considering; every action preemptively contemplated throughout, breathing the mountainous air, microscopic shards of ice entered his lungs. At last he continued: "Let me tell you a story I have heard from my papa, who heard the same story from his papa, and this story has been passed on along with the flame of the gods, or even before that. Time is like a woven net, in which truth inevitably gets caught, some elements are left with the times, just like our dead, some unavoidably are seen this day too. The story goes as this: at the pit of the Earth there is a device, this thing is not just any device, it is the phantom component of life itself. It ushers life here from the moment of creation to their date of expiration. This device is the bottleneck of the life force. When there are too many forms of life existing on Earth, all of us live less. Life is a shared existence, meaning that if just one thing would exist here, it would live to just about forever. Papa told me once that as a kid he thought knowing the truth ultimately cancels our bloodline from the circle of life. He may have been on to something. He has lived to be 420 years, at his end."

העוקץ התל אביבי

העוקץ התל אביבי

הקדמה

הנה דן, בחור צעיר בן 25, תל אביבי, בן תשחורת, יליד ישראל. דובר אנגלית עד רמה מסוימת, חי את החיים ברמה מסוימת: משכורת פעם בחודש, טולה ב-200, חברים במרחק של עשר דקות מהבית, הרגלי צריכה שונים ומשונים המבדילים אותו מכל אדם אחר ומדביקים אותו בעל כורחו לתת-קבוצות בחתך האוכלוסין המקומי.

בערב בו דן הוריד את ראשו הראשון זכה נרקומן בתהליכים בשם אמור בפאב "קפה אחיתופל" במסגרת התערבות מול הבעלים של הפאב וגמר החלטה בליבו: "מהיום והלאה כבעל עסק אהיה נקי וחכם עסקית, ואתן לממסד זה לגרור את כל הג'ובות לכיס שלי", במציאות כמו במציאות, גם דן וגם אמור זכו בדריסת רגל לתוך סביבה בה רווח מתקיים רק בחוסר מעש, והפסד הוא כמו עור שני של שוכניה.

פרק א' – בו אמור צריך לחטר את המציאות מתסבוכת קשה

היה זה יום ככל הימים עבור דן, שהתעורר באותו לילה ללא חשד משינה אפופת עשרות ראשים. אינסטינקטיבית הוא ניגש עם הבאנג אל הקססה ללא יודעין שהוא הולך להפוך לקורבן הבא של העוקץ התל אביבי. באותו זמן בדירה תל אביבית אחרת ישב לו אמור באמבטיה, מסתבן בלהט ומשחזר בתודעתו המחוררת את תוצאות ערב ההימורואין של אתמול.

בשנת 2015 כאשר פקודת הסמים התמלאה עד תום בואריאציות הכימיות השונות של חגיגת וחלום מתוק, בכנסת החליטו לעגן את הסמים וההימורים בחוק, אבל רק ביחד. דהיינו – הימורים על סמים = אין, הימורים על קלפים = אאוט. במסגרת הבום הכלכלי שבא לאחר אותו חיקוק צצו הרבה מועדונים בתל אביב, כמעט יותר מכמות צרכני הסמים בעיר. אנשים היו מהמרים על ראשים, על שורות. משחקי הישרדות על אסיד. וה"ספורט" הכי הארדקור, ההימורואין שהתרחש כל יום חמישי בכרם התימנים ברחוב הפדויים בדירה נסתרת. על אף היותו חוקי ההימורואין היה הפייט קלאב של תל אביב, ולפיכך גם אקסלוסיבי על סכנותיו ויתרונותיו, שכן הקונספט היה די דומה למאורות האופיום שהתקיימו באימפריה הסינית במאה ה-17. במציאות כל אדם היה שם 400 ש"ח כדי להשתתף ובקרבות אחד על אחד אנשים היו מגיעים למנות יתר ואף מתים במטרה להיות הבחור ששורד ולוקח את כל הקופה. לעומת זאת, אם וכאשר מתמודד התעלף ולא חטף מנת יתר הוא התעורר ברחוב כשהוא חייב למועדון את הסכום שהימר בכפולת מספר האנשים שהיו.

"אני לא מאמין שהפסדתי 3600 ש"ח אתמול" חשב לעצמו אמור בזמן שלקח את הבאנג מפינת האמבטיה ומילא את המבחנה בקססונית שליד. כאשר התחיל לעשן, רעיון איך להשיג את הכסף החל לברוא עצמו וכשסיים לעשן כבר יכל לשכב ברוגע באמבטיה בידיעה ברורה של מה יעשה מחר.

פרק ג' – נפקנית בעלת לב של זהב

לפי דיני מוסר, ביטחון סוציאלי ועסקים אין לאדם אף הצדקה מצד החוק לגבות מאדם אחר תשלומים עבור שירות דמיוני, ואף שופט בית המשפט העליון בדימוס אהרן אהרונסון קבל על התופעה המשפטית במאמר בירחון "הפטיש" בו צוטט אומר "אם נניח היית אצל אישה המעניקה טובות בעלות אופי מיני תמורת תשלום [לא שיש משהו רע בזה], שילמת מראש והיא לא סיפקה את שהוסכם ביניכם במסגרת החוזה שנוצר בין צד א' [לקוח/ה] וצד ב' [ספק/ית שירות] בזמן העברת הכספים תוכל לקחת אותה לבית המשפט בו אני מכהן, להשתמש בדרכי החוק המקובלות או לחלופין להשתמש בי כבורר. לעזאזל, נמאס לי מכל הנפקניות העשקניות והלא מוסריות האלה שהורסות את הפרנסה בשביל כולן."

פרק ב' – זה שהעלה לדן את המציאות

דן התעורר לשחר ללא חשיש, הטולה מזמן הפכה לבופים, הבופים הוטמעו בריאותיו, והקססה האחרונה שהוסתרה לשעת חירום לא נמצאה בבית כלל. לאחר חיפוש בכל המקומות הסבירים [מתחת לשולחן, הנייר המקופל מתחת למאפרה, בתוך מארז המחשב, ארון התבלינים, ואפילו בתוך הארנק בין תעודת הזיהוי לרישיון] הביט במבט חפוז דן במקרר שהביט בו חזרה מבעד לעיניים מתכתיות שחשב לעצמו "איזה סטלן גמור", בו ברגע דן קלט את נייר הקססה שלו מוצמד למקרר על ידי מגנט של מקום הטייק אאוט החביב עליו בתל אביב, "סינמה כאפות". בהעדר דרכים אחרות לתאר מה שקרה לאחר ההבנה: דן רץ אל המקרר.

"סינמה כאפות" הוקמה על ידי יזם חרוץ בשם אנג'לו אנג'לו (הידוע גם בשם רובי רובינשטיין) שקלט ישר את המשמעות העסקית של ביטול פקודת הסמים והחלפתה ברשימת דיני מוסר עסקיים לגבי הספורטיביות של תחום הסמים. בפועל, המקום סיפק פופקורן וכל מאנץ' אחר לסטלני הספה של תל אביב, תיפקד כספריית דיוידי, הימורים על הסלבריטאי המקומי הבא שייפול וסחר בטולות לכל סטלן שהצליח לזכור את המספר הפשוט, 420*.

כאשר דן הגיע למקרר לאחר שניה הטקסט הכתוב על הקסס ז"ל נגלה לעיניו, כתבה המצועף של עדי, חברתו בישר לו מה שהוא ידע כבר במהלך כל החיפוש. היא מצאה את קססת החירום. על הקסס היתה כתובה ההודעה הבאה: היי חמור, מצאתי את הזבל שלך וזרקתי אותו לפח, תפגוש אותי באחיטופל בערב, כמו כל שבוע. אוהבת, עדי."

אז איך בעצם מתרחש מצב בו סטלן-על כמו דן סוגר את הבאסטה עם רב-סחית כמו עדי? הרבה לפני שעדי ודן נפגשו והפכו לתל אביביים, דן עבד במבצע עוקץ יחד עם דודו בדימונה: כל בוקר הם היו הולכים לאחת הערים באיזור הדרום חמושים בעגלת סוס שמולאה כל בוקר זבל המיותם בצידי הדרך הממתין להיאסף על ידי כל אדם אשר חפץ בזבל חסר תועלת למטרותיו האישיות. יצחקוב, דודו של דן היה נוהג בעגלה, מצליף בדיראון הסוס הזקן וצועק במגהפון "אלטיזעכן, אלטיייזאכן" בקולו המתמזרח, דן ישב מתחת לערימת זבל והביט מבעד לחריצים בפראיירים שיוצאים מהבית, לפי השטויות שאנשים מכרו להם הם ידעו למי לפרוץ ולמי לא, אבל כדרך קבע הם גם גנבו בחזרה את הכסף ששילמו בעבור ההצצה למצב הפיננסי של תושבי הפריפריה, וכך התוודא דן למזל ונטורה, האישה הראשונה לה נתן לשנות את חייו.

היה זה יום סטנדרטי ביותר על פי כל מידה אפשרית או כל איש שהיית עוצר ברחוב לתשאל, ועם זאת משהו הרגיש לא רגיל. דן, שעישן צינגלה תוך כדי שכיבה על ערימת זבל נוחה במיוחד בעגלה בעודם חולפים בכביש הערבה, לא חשד בכלום. יצחקוב בטח ובטח שלא חשד בכלום, עקב היותו זבל של בנאדם שלא חס על הבריות ולא מסוגל לחשוב על אף אדם אחר מלבד עצמו. ודיראון? דיראון ידע הכל אבל לא חלק כלום, לא מתוך כעס על שיעבודו הלא מוסרי אלא בגלל שקלרה, אהבת נעוריו עוד מהיותו סיח עולץ ושובב באחו של משפחה אוהבת בשם אליקאנט ממושב ליד דימונה, נפטרה. באותו שבוע נדר דיראון נדר לאלוהיו להתאבל עליה עד יום מותו וגם ככה לא חיבב את יצחקוב או את דן האפאת, שלא עשו עבורו דבר בחייהם, אבל אולי במותם, אז מילא פיו רסן וסתם. יצחקוב קרא לסוס דיראון על שם מילה שהוזכרה הרבה בסביבתו אבל אף פעם לא טרח לחקור את פירושה, מתוך הסתחבקות ברמה הפונטית עם המילה.

"דוד יאצי, למה אני תמיד צריך לשכב מתחת לערימת הזבל?"

"כשיהיה לך זקן כמו שלי שמגיע עד רצפת העגלה, מבט חמים ושלייקס צבעוניים כמו שלי אתה תשב בעגלה ואני אשכב מתחת לזבל, אבל משם ועד אז כנראה שתצטרך להמשיך לרגל משם"

"אבל דוד יאצ-"

"שתוק שתוק ותתחבא, אני חושב שאנחנו עוברים ליד פתי בפוטנציה" יצחקוב סינן בחביבות מעבר לגבו ולחץ על כפתור מס' 3 במגהפון שנתן את הטון היווני לקריאת האלטיזעכן, שכן יצחקוב היה רמאי גדול ושופע בעוואנטות אבל לא בן המזרח.

לאחר שהעמיס את הטלוויזיה העתיקה על דן שנימנם מתחת לערימת הזבל והזיז אותה עם כל נחירה המשיכו הם לרכב. באיזשהו שלב דן התעורר וניסה שוב ליזום שיחה עם יצחקוב, כאשר יצחקוב ביטל אותו שוב הוא צלל שוב לתוך הערימה ולא אמר מילה במשך 3 שעות, בסוף כאשר קם, ומשך ליצחקוב בחולצה, יצחקוב חשב שהוא מביט בעצמו. לדן היה זקן לבן עד הברכיים, שלייקס צבעוניים ומבט של אדם זקן שמוכן לדבר איתך שעות על כל המטבעות בארנקו ומקורם. "שב בצד, סבא" הוא אמר בזמן שיצחקוב ההמום נע באוטומטיות לכיוון הערימה, התיישב כיסה את עצמו במהדורת שבת של עיתון הארץ והחל למלמל לעצמו.

במכנס הדייגים של דן הסתתר פתק המקופל באמצעו בסימטריה מושלמת ועליו היתה פרסומת למדאם מזל ונטורה, מגדת עתידות המשתכנת בסביבה באחד הישובים הרעועים יותר. כאשר ראה דן את שם הישוב רהט בחולפם בצד הדרך נזכר שראה אותו על הפתק ושלף אותו ממכנסו, על הפתק היתה מודפסת חמסה חסרת פרופורציות עם עין שלישית באמצעה ואת הסלוגן המתחכם הבא: "מדאם מזל ונטורה – קוראת עתידות בבאנגים/לוכדת סרטים מקצועית", דן כיוון את העגלה אל תוך הכפר עד לביקתתה של מדאם מזל ונטורה.