העוקץ התל אביבי
הקדמה
הנה דן, בחור צעיר בן 25, תל אביבי, בן תשחורת, יליד ישראל. דובר אנגלית עד רמה מסוימת, חי את החיים ברמה מסוימת: משכורת פעם בחודש, טולה ב-200, חברים במרחק של עשר דקות מהבית, הרגלי צריכה שונים ומשונים המבדילים אותו מכל אדם אחר ומדביקים אותו בעל כורחו לתת-קבוצות בחתך האוכלוסין המקומי.
בערב בו דן הוריד את ראשו הראשון זכה נרקומן בתהליכים בשם אמור בפאב "קפה אחיתופל" במסגרת התערבות מול הבעלים של הפאב וגמר החלטה בליבו: "מהיום והלאה כבעל עסק אהיה נקי וחכם עסקית, ואתן לממסד זה לגרור את כל הג'ובות לכיס שלי", במציאות כמו במציאות, גם דן וגם אמור זכו בדריסת רגל לתוך סביבה בה רווח מתקיים רק בחוסר מעש, והפסד הוא כמו עור שני של שוכניה.
פרק א' – בו אמור צריך לחטר את המציאות מתסבוכת קשה
היה זה יום ככל הימים עבור דן, שהתעורר באותו לילה ללא חשד משינה אפופת עשרות ראשים. אינסטינקטיבית הוא ניגש עם הבאנג אל הקססה ללא יודעין שהוא הולך להפוך לקורבן הבא של העוקץ התל אביבי. באותו זמן בדירה תל אביבית אחרת ישב לו אמור באמבטיה, מסתבן בלהט ומשחזר בתודעתו המחוררת את תוצאות ערב ההימורואין של אתמול.
בשנת 2015 כאשר פקודת הסמים התמלאה עד תום בואריאציות הכימיות השונות של חגיגת וחלום מתוק, בכנסת החליטו לעגן את הסמים וההימורים בחוק, אבל רק ביחד. דהיינו – הימורים על סמים = אין, הימורים על קלפים = אאוט. במסגרת הבום הכלכלי שבא לאחר אותו חיקוק צצו הרבה מועדונים בתל אביב, כמעט יותר מכמות צרכני הסמים בעיר. אנשים היו מהמרים על ראשים, על שורות. משחקי הישרדות על אסיד. וה"ספורט" הכי הארדקור, ההימורואין שהתרחש כל יום חמישי בכרם התימנים ברחוב הפדויים בדירה נסתרת. על אף היותו חוקי ההימורואין היה הפייט קלאב של תל אביב, ולפיכך גם אקסלוסיבי על סכנותיו ויתרונותיו, שכן הקונספט היה די דומה למאורות האופיום שהתקיימו באימפריה הסינית במאה ה-17. במציאות כל אדם היה שם 400 ש"ח כדי להשתתף ובקרבות אחד על אחד אנשים היו מגיעים למנות יתר ואף מתים במטרה להיות הבחור ששורד ולוקח את כל הקופה. לעומת זאת, אם וכאשר מתמודד התעלף ולא חטף מנת יתר הוא התעורר ברחוב כשהוא חייב למועדון את הסכום שהימר בכפולת מספר האנשים שהיו.
"אני לא מאמין שהפסדתי 3600 ש"ח אתמול" חשב לעצמו אמור בזמן שלקח את הבאנג מפינת האמבטיה ומילא את המבחנה בקססונית שליד. כאשר התחיל לעשן, רעיון איך להשיג את הכסף החל לברוא עצמו וכשסיים לעשן כבר יכל לשכב ברוגע באמבטיה בידיעה ברורה של מה יעשה מחר.
פרק ג' – נפקנית בעלת לב של זהב
לפי דיני מוסר, ביטחון סוציאלי ועסקים אין לאדם אף הצדקה מצד החוק לגבות מאדם אחר תשלומים עבור שירות דמיוני, ואף שופט בית המשפט העליון בדימוס אהרן אהרונסון קבל על התופעה המשפטית במאמר בירחון "הפטיש" בו צוטט אומר "אם נניח היית אצל אישה המעניקה טובות בעלות אופי מיני תמורת תשלום [לא שיש משהו רע בזה], שילמת מראש והיא לא סיפקה את שהוסכם ביניכם במסגרת החוזה שנוצר בין צד א' [לקוח/ה] וצד ב' [ספק/ית שירות] בזמן העברת הכספים תוכל לקחת אותה לבית המשפט בו אני מכהן, להשתמש בדרכי החוק המקובלות או לחלופין להשתמש בי כבורר. לעזאזל, נמאס לי מכל הנפקניות העשקניות והלא מוסריות האלה שהורסות את הפרנסה בשביל כולן."
פרק ב' – זה שהעלה לדן את המציאות
דן התעורר לשחר ללא חשיש, הטולה מזמן הפכה לבופים, הבופים הוטמעו בריאותיו, והקססה האחרונה שהוסתרה לשעת חירום לא נמצאה בבית כלל. לאחר חיפוש בכל המקומות הסבירים [מתחת לשולחן, הנייר המקופל מתחת למאפרה, בתוך מארז המחשב, ארון התבלינים, ואפילו בתוך הארנק בין תעודת הזיהוי לרישיון] הביט במבט חפוז דן במקרר שהביט בו חזרה מבעד לעיניים מתכתיות שחשב לעצמו "איזה סטלן גמור", בו ברגע דן קלט את נייר הקססה שלו מוצמד למקרר על ידי מגנט של מקום הטייק אאוט החביב עליו בתל אביב, "סינמה כאפות". בהעדר דרכים אחרות לתאר מה שקרה לאחר ההבנה: דן רץ אל המקרר.
"סינמה כאפות" הוקמה על ידי יזם חרוץ בשם אנג'לו אנג'לו (הידוע גם בשם רובי רובינשטיין) שקלט ישר את המשמעות העסקית של ביטול פקודת הסמים והחלפתה ברשימת דיני מוסר עסקיים לגבי הספורטיביות של תחום הסמים. בפועל, המקום סיפק פופקורן וכל מאנץ' אחר לסטלני הספה של תל אביב, תיפקד כספריית דיוידי, הימורים על הסלבריטאי המקומי הבא שייפול וסחר בטולות לכל סטלן שהצליח לזכור את המספר הפשוט, 420*.
כאשר דן הגיע למקרר לאחר שניה הטקסט הכתוב על הקסס ז"ל נגלה לעיניו, כתבה המצועף של עדי, חברתו בישר לו מה שהוא ידע כבר במהלך כל החיפוש. היא מצאה את קססת החירום. על הקסס היתה כתובה ההודעה הבאה: היי חמור, מצאתי את הזבל שלך וזרקתי אותו לפח, תפגוש אותי באחיטופל בערב, כמו כל שבוע. אוהבת, עדי."
אז איך בעצם מתרחש מצב בו סטלן-על כמו דן סוגר את הבאסטה עם רב-סחית כמו עדי? הרבה לפני שעדי ודן נפגשו והפכו לתל אביביים, דן עבד במבצע עוקץ יחד עם דודו בדימונה: כל בוקר הם היו הולכים לאחת הערים באיזור הדרום חמושים בעגלת סוס שמולאה כל בוקר זבל המיותם בצידי הדרך הממתין להיאסף על ידי כל אדם אשר חפץ בזבל חסר תועלת למטרותיו האישיות. יצחקוב, דודו של דן היה נוהג בעגלה, מצליף בדיראון הסוס הזקן וצועק במגהפון "אלטיזעכן, אלטיייזאכן" בקולו המתמזרח, דן ישב מתחת לערימת זבל והביט מבעד לחריצים בפראיירים שיוצאים מהבית, לפי השטויות שאנשים מכרו להם הם ידעו למי לפרוץ ולמי לא, אבל כדרך קבע הם גם גנבו בחזרה את הכסף ששילמו בעבור ההצצה למצב הפיננסי של תושבי הפריפריה, וכך התוודא דן למזל ונטורה, האישה הראשונה לה נתן לשנות את חייו.
היה זה יום סטנדרטי ביותר על פי כל מידה אפשרית או כל איש שהיית עוצר ברחוב לתשאל, ועם זאת משהו הרגיש לא רגיל. דן, שעישן צינגלה תוך כדי שכיבה על ערימת זבל נוחה במיוחד בעגלה בעודם חולפים בכביש הערבה, לא חשד בכלום. יצחקוב בטח ובטח שלא חשד בכלום, עקב היותו זבל של בנאדם שלא חס על הבריות ולא מסוגל לחשוב על אף אדם אחר מלבד עצמו. ודיראון? דיראון ידע הכל אבל לא חלק כלום, לא מתוך כעס על שיעבודו הלא מוסרי אלא בגלל שקלרה, אהבת נעוריו עוד מהיותו סיח עולץ ושובב באחו של משפחה אוהבת בשם אליקאנט ממושב ליד דימונה, נפטרה. באותו שבוע נדר דיראון נדר לאלוהיו להתאבל עליה עד יום מותו וגם ככה לא חיבב את יצחקוב או את דן האפאת, שלא עשו עבורו דבר בחייהם, אבל אולי במותם, אז מילא פיו רסן וסתם. יצחקוב קרא לסוס דיראון על שם מילה שהוזכרה הרבה בסביבתו אבל אף פעם לא טרח לחקור את פירושה, מתוך הסתחבקות ברמה הפונטית עם המילה.
"דוד יאצי, למה אני תמיד צריך לשכב מתחת לערימת הזבל?"
"כשיהיה לך זקן כמו שלי שמגיע עד רצפת העגלה, מבט חמים ושלייקס צבעוניים כמו שלי אתה תשב בעגלה ואני אשכב מתחת לזבל, אבל משם ועד אז כנראה שתצטרך להמשיך לרגל משם"
"אבל דוד יאצ-"
"שתוק שתוק ותתחבא, אני חושב שאנחנו עוברים ליד פתי בפוטנציה" יצחקוב סינן בחביבות מעבר לגבו ולחץ על כפתור מס' 3 במגהפון שנתן את הטון היווני לקריאת האלטיזעכן, שכן יצחקוב היה רמאי גדול ושופע בעוואנטות אבל לא בן המזרח.
לאחר שהעמיס את הטלוויזיה העתיקה על דן שנימנם מתחת לערימת הזבל והזיז אותה עם כל נחירה המשיכו הם לרכב. באיזשהו שלב דן התעורר וניסה שוב ליזום שיחה עם יצחקוב, כאשר יצחקוב ביטל אותו שוב הוא צלל שוב לתוך הערימה ולא אמר מילה במשך 3 שעות, בסוף כאשר קם, ומשך ליצחקוב בחולצה, יצחקוב חשב שהוא מביט בעצמו. לדן היה זקן לבן עד הברכיים, שלייקס צבעוניים ומבט של אדם זקן שמוכן לדבר איתך שעות על כל המטבעות בארנקו ומקורם. "שב בצד, סבא" הוא אמר בזמן שיצחקוב ההמום נע באוטומטיות לכיוון הערימה, התיישב כיסה את עצמו במהדורת שבת של עיתון הארץ והחל למלמל לעצמו.
במכנס הדייגים של דן הסתתר פתק המקופל באמצעו בסימטריה מושלמת ועליו היתה פרסומת למדאם מזל ונטורה, מגדת עתידות המשתכנת בסביבה באחד הישובים הרעועים יותר. כאשר ראה דן את שם הישוב רהט בחולפם בצד הדרך נזכר שראה אותו על הפתק ושלף אותו ממכנסו, על הפתק היתה מודפסת חמסה חסרת פרופורציות עם עין שלישית באמצעה ואת הסלוגן המתחכם הבא: "מדאם מזל ונטורה – קוראת עתידות בבאנגים/לוכדת סרטים מקצועית", דן כיוון את העגלה אל תוך הכפר עד לביקתתה של מדאם מזל ונטורה.