זנב שועל

אז אני וחבר שלי זכריה הכרזנו על יום מציאות, אבל מה, אנחנו לא כמו החנונים האלה מגוש דן שהולכים לשוק הפישפשים שכשמגרד להם הצורך הזה, למשהו משומש בדיוק כמו שצריך, כמו מעיל עור מרופט עם קבלה של הבעלים הקודמים בתוך הכיס, או חצוצרה חלודה, או סתם משאית צעצוע עם גלגל אחד. אז לקחנו שקיות זבל, סנפירים ושנורקל והלכנו לחיריה.

"היי שוקי", זכריה צעק לי מפסגת ערימת הזבל אותה כבש. "אתה חושב שנמצא פה פלזמה אחי?"
"מקסימום 20 אינץ' רגילה, עלק פלזמה"
"בנדוד שלי סיפר לי שהאחיין שלו סיפר לו שהחבר שלהם, נו זה שבונה פסלים של זין עם כנפיים למען השלום בפלורנטין, אז הם אומרים שהוא מצא פה פלאזמה 42" סתם מונחת במצב דנדש על ערימה של זבל איפשהו פה."
"אז מה", צעקתי לו, "הנה צפצפה של אופנוע" וצפצפתי בה.
זכריה נפל לתוך ערימת הזבל וכשיצא משם לבש כובע רוסי כזה, מהמצחיקים הגדולים שגורמים לך להיראות רוסי לא משנה מה, כאילו יש לך קרחת וקוקו או ג'ינס לבן עלייך.
"וואיי זכריה, מציאה לא רעה, איזה צבע הכובע הזה, כתום?"
זכריה הוריד את הכובע והסתכל עליו בקפידה, קודם משמאל, אחר כך מימין, לבסוף הוא הסיק, "כן זה כתום כזה, והזנב הזה.. מה זה, זנב שועל?"
"אני רוצה את הכובע הזה בנאדם, אני אתן לך מה שתרצה עליו"
זכריה לקח כמה רגעים ופסק, "אני רוצה את השקית של החידודי עפרונות שמצאת מקודם, ואת השאריות של הברחש שצדנו בדרך לכאן, ושליאת תכין לי ארוחת ערב".
"וואו, זה הרבה דרישות בשביל כובע שועל רוסי אבל מה לא אעשה בשבילה, יש לנו עיסקה" אמרתי וצעדתי על שלט קרטון בצורת ספי ריבלין שמישהו צייר לו שפם ואיפר בדיוק רב, סנאי, טוסטר אובן פתוח עם הזכוכיות עדיין בפנים עד שהגעתי לזכריה, הושטתי אליו את ידי והוא לחץ אותה בחוזקה, מפרק אותה לחתיכות, עם היד השניה הוא שם עליי את כובע השועל בניצחון.
"אז מה אתה אומר?", אמרתי לו לאחר מספר רגעים, "נלך? עוד מעט כבר שקיעה ואז ההומלסים באים לשחק פה בריכת כדורים"
"אבל אין פה כמעט כדורים"
"הם מסתדרים, אבל בוא נלך לפני שהם יגייסו אותנו"
ארזנו הכל בשקיות ותפסנו מונית שירות לתחנה המרכזית, משם הלכנו דרך רחוב הזרים לבית של ליאת, החברה שלי.
כשהגענו לבית הדלת היתה פתוחה ומהבית בקעו ריחות עזים של בישול.
"היי ליאת"
אמרתי והתיישבתי במטבח, מניח את שקית הזבל הנוטפת על השולחן.
"מה זה הכובע המכוער הזה, שוקי?" ליאת הצביעה על הדבר שהונח על ראשי ושאלה.
"זה כובע זנב שועל רוסי ענתיקה שמצאתי בבוידעם, ירושה משפחתית עבת שנים"
"אבל אין לך בוידעם"
"זה היה בבוידעם של זכריה, לא אמרתי ירושה של מי זה נכון?"
"הוא מכוער בטירוף"
"אני שמח שאת חושבת ככה, כי הבאתי לך אותו במתנה"
"אין מצב!"
"תחשבי על זה ככה, הכובע הזה מייצג את מעגל החיים"
"מה זה השטויות האלה?"
"לא, באמת. הוא התחיל כדבר אחד, סיים כדבר אחר לגמרי"
"זה לא מרשים אותי בכלל, אני רואה משהו זוחל לך על האוזן מתוכו"
"הוא דווקא מאוד נוח", אמרתי ושמתי לה אותו על הראש. הכובע שעד כה היווה חלק משני בלבד בעלילה, החל לתקוף את פרצופה של ליאת, מסתבך בתוך השיער עם כל תנועה, עד אשר נמלט ורץ דרך הדלת ישירות לתוך הכניסה הצדדית של "מפגש השובבים", השאוורמיה ממול.
זכריה הביא לליאת מגבת ואמר "היי לפחות נשאר לך הזנב שועל", והצביע על הזנב שנשאר קשור בשאר הראסטות של ליאת.

יציקות מהאסלה

אז הוא פגש אותה לדייט במסעדה וסיפר לה על המברשות האלה שיש בשירותים ועל איך עושים אותן יפות אבל הן בעצם מלאות בחרא ואנשים שומרים את זה ככה בלי בושה בבית והיא אמרה לו וואלה אתה צודק אף פעם לא חשבתי על זה ככה אז היא לקחה אותו לדירה שלה והם הזדיינו ואחרי זה הוא הלך לשירותים ומצא שם מברשת אז הוא לקח אותה ונופף בה באוויר וצעק עליה שזה לא מחראה פה ויצא מהבית בסערה אבל הוא בעצם חיפש תירוץ ללכת כי הוא כבר זיין אותה

“מעניין אם הרוצח התכוון להשאיר את כל כתמי השומן וטביעות האצבע על הגופות, צ'יקןליפס".

"היי, סוסו כמו מה זה נראה לך”, שאל הבחור השני והצביע. הגופות הביטו בהן בחזרה, מצביעות אי שם אל חלל שנותר ריק בגל ההרס שחלף בדירה והתפנה לפני מי יודע כמה דקות, אבל לא לפני שגבה את חייהם של ארבעה סרסורים שחורים, אשר גופותיהם היו מוטלות בספק שכיבה/פישוק על גבי חפצים רנדומליים כביכול. הכתם שצ'יקןליפס הצביע עליו היה נראה כמו סורגים אדומים. סוסו לקח כמה דקות התכנסות לחשוב, לבסוף הוא הרים מטלית נייר מכיס יתום, הצמיד אותה לכתם ושם אותה מול האור.“אלוהים אדירים", צ'יקןליפס החל לומר ואחז בפיו, “אני חושב שזה כתם של מרית", צ'יקןליפס אמר והקיא מעל גופתו של וויליאמסון האוברמנש, ממתיק את הבעת פניו האחרונה בגשם של שאריות עוף מטוגן.

אחרי מספר דקות של חקירה מאומצות האחים מצאו את הכבד של וויליאמסון מבצבץ מתוך המקרר, יחד עם דליים של רגלי עוף מטוגנות, קראק במקפיא ליד שלושה חפיסות דולרים מגולגלות ואריזת ג'חנון אינסטנט.

"יש לדם טעם משונה של עוף מטוגן וסירופ מייפל" צ'יקןליפס אמר והחווה עם ארבע וחצי אצבעותיו על המקום בו לואיס החסון (שהיה רק בגובה של מטר ארבעים בשבוע טוב), מת סופית על כל שלל חתיכותיו על מזבח המאוורר השולחני.

"צריך לחפש כתמי דם בסימטאות, בטח אפשר עוד למצוא את הרוצח" סוסו אמר חצי לעצמו

"תן לאנשים שזו העבודה שלהם לעשות את זה" צ'יקןליפס והשוטר טיירון אמרו בו זמנית.

השוטר שבדיוק נכנס למקום בהה בצמד ההומלסים בזירת הפשע שלו, ההומלסים בהו בשוטר ואחרי מספר דקות טיירון צעק החוצה "שוב הגיעו הומלסים לזירת הרצח לפנינו, קחו אותם החוצה ותלמדו אותם שזה לא מנומס לטמא זירת רצח של השוטר הכי טוב בעיר"

"פחחחחחחחחחחחח" סוסו שאג ונפל על גופתו של ריצ'רדסון. ריצ'רדסון התפורר.

"שמעת את זה??” הוא אחז בצ'יקןליפס ושוב נפל בקצב הקליפסו, הפעם אל תוך גופתו השרועה של וויליאמסון,מטיז אגלי קיא לכל עבר.

"אין בעיה אדוני, 'נחנו נתחפף ת'כף ומיד אני נשבע כן אדוני" צ'יקןליפס אמר והתחיל לצעוד לכיוון היציאה, הוא הסתובב רגע לפני שיצאו מהדירה, זינק ונצמד אל טיירון, הבדלי הגובה הורגשו מיד כאשר צ'יקןליפס היה צריך לקפוץ כדי לאחוז בצווארונו של טיירון. “אל תשכח דבר אחד בוס" הוא לחש והביט בעוצמתיות בשוטר ואז בגופות. “איפה שיש גופות של סרסורים מפורקים כמו קליפת בננה ואפילו לא טיפת דם של זונה יש מזימה שחורה משחור"

"רק אני מריח פה מייפל ועוף מטוגן?” טיירון שאל בקשר.

בניין

הרבה שאלות מתרוצצות בראשי , מחפשות מנוס מאותם גורמים יצרנים. בחודשים האחרונים התחברתי לאספקט מעט שונה של הנשמה הקיומית. ככל שהשנים חולפות אני מתבצל יותר, משיל שכבות בדרך ללב והלב עדיין לא גלוי. מילים מאבדות את סיפוקן. צרכים מאבדים את משמעותם. ככה זה נראה כשהחיים מתחילים את תהליך הפירוק. איך זה מרגיש? הרגש עדיין בדרך בדואר.

אני זקוק לספר הדרכה אבל לא להוראות. לתכלית אבל לא לתשובה. הכל הופך אוטומטי עם הזמן, המוח משדר אשליות בהתאם לצרכים. נטול עלילות אבל עמוס משפטים, אני מכווץ את השרירים בתקווה להכיל בי אמת חדשה ואולי כאן היא תתחיל:

כל משפט ללא דיחוי שיוצא מראשי מצריך את הבאקספייס. עברית הפכה שפה כה זרה, כה שונה וחייזרית. אני מרגיש ניכור מרמ"ח איברי. לפעמים, להתקיים ללא יכולת לברוח זה כמו להסתכל על השמיים. רק מפלל לנשום עוד רגע אחד, להגיע למוות עצמאי ללא דיחוי כי הנשימה ללא תשוקה מכבידה מאלף כבשים מקפצות מעל מיטתי בלילה רבוי חוסר שינה.

ב10 דקות ו152 מילים ההשראה מתאבדת, חומקת לאוויר אפוף המחשבות שעוטר את חלל ראשי. ברגעים של צלילות אדע מי אני ומה אני ו99% האחר של הזמן ארצה רק לשעוט אל השמיים או האספלט.

אני נושם, זה לא עונש מספק לעוונתכם?