דופק

שלום, אני חנוך, וברצוני להביא לידיעתכם את סיפורי. הייתי חולה תקופה די ארוכה. לקחו אותי באיזשהו שלב לבית חולים. חיברו אותי למכונות. הרופא קרא לזה "רשרשת בלב" או משהו דומה. אקזוטי. זה היה מין סוג של שיעול בועט כזה, כל פעם שהשתעלתי הייתי קופץ קדימה. פעם אחת כמעט נדרסתי כשהשתעלתי כשחיכיתי במעבר חציה. עפתי 2 מטר לתוך הכביש והנהג סטה במהירות אל תוך נהג אחר שבתורו נכנס בנהג אחר וכך הלאה. אז הייתי בבית חולים תקופה די ארוכה וחברים היו באים לבקר אותי רוב הזמן, אבל באיזשהו שלב הם הפסיקו, ואז האחים שלי הפסיקו, ולבסוף, גם ההורים הפסיקו. אחרי בערך חודשיים אחת האחיות סיפרה לי כבדרך אגב שהרופאים ביקשו מהמבקרים להפסיק להגיע כי הם חשבו שזה עלול להאט את ההחלמה שלי. הם קראו לזה החלמה אבל לא הייתה תרופה ידועה בעולם לרשרשת בלב. אז סתם ישבתי שם, לפעמים שוכב במיטה כל היום. לפעמים יוצא להרפתקה בכיסא גלגלים ברחבי בית החולים.

"זהו, הוא מת. מת בשעה 13:37", הכריז הרופא התימני שרכן מעליי. הוא היה לבוש בבגדי מנתח והביט מאחורי כתפו כל כמה שניות, כאילו חיכה לדבר מה שיקרה. הוא מישמש את איבריי כסוחר הקונה סוס עבודה.
"אני דווקא עוד חי, דוקטור" השבתי לו, שכוב במיטת הניתוח בעירום כמעט מלא, מלבד כותונת בית חולים שהשאירה מעט מקום לדמיון והמון מקום לחריץ.
"תקשיב, אני הרופא ואתה החולה, אז תשתוק ותן לי לעשות את העבודה שלי. אם אני אומר שאתה מת אז אתה מת, שמעת אותי?"
"אבל אני חי"
"אתה עולה לי על העצבים ילד, תקשיב לי טוב. אתה רואה את הקופסא הזאת ליד הראש שלך, זאת עם הפס הירוק?"
הנהנתי.
"יופי. אז כשהיא מהבהבת יש לך דופק, וכשהיא לא מהבהבת אין לך דופק. מה למדנו לגבי תופעת הלוואי של חוסר דופק, לימור?" הוא הסב פניו לאחות שהשיבה בעליזות "אתה מת!" והלכה לקרוא לאנשי אד"י לעוט על גופתי.
הייתי חלש בהשפעת הניתוח, אבל בעטתי במגש כלי ניתוח שניצב ליד שולחן המנתחים, ובעזרת ידיי הרמתי את עצמי. התחלתי להתיישב על שולחן הניתוח כשהרופא תפס אותי בכתפיי. הבעתו הייתה מודאגת.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?"
משכתי בכתפיי. "אין לי מה לחפש פה עוד, אני לא חושב שאמצא פה את התרופה לרשרשת בלב".
"הדברים האלה לא נפתרים מעצמם תוך רגע בנאדם, הכי חשוב לשמור על תקווה למחר"
"תקווה למחר? הרגע אמרת שאני מת"
"זה לא סוף העולם"
"איך זה לא סוף העולם?"
"יכולת לקבל דו"ח בדרך לפה, למשל, או שיגררו לך את הרכב בדרך חזרה."
"תגיד לי, היית פקח בגלגול קודם או משהו? איזו דרך חזרה, אני מת, אתה אמרת."
אמרתי. ציפיתי לשיעול הקבוע שכבר היה בא לבד כל פעם שאמרתי או חשבתי על צירוף המילים "רשרשת בלב". אבל כלום לא קרה. במשך כמה דקות סתם ישבתי על שולחן הניתוח והרופא עישן סיגריה, וכלום לא קרה, אז החלטתי שכנראה הבראתי.
"אני לא מאמין!" צעקתי עליו, אוחז בו בהתרגשות, "ריפאת אותי!"
"הכול ביום עבודה, הכול ביום עבודה" הוא אמר בחיוך, "אם כי זה לא נפוץ כל כך שאדם מת יפגין כל כך הרבה מרץ, בדרך כלל הם פשוט שוכבים שם"
"בדרך כלל?"
פניו החשיכו, הוא הביט שוב מאחורי כתפו בהבעה זועפת, הרים ידיו כנביא זעם והחל לספר בקול רועם.
"פעם.. בימים העתיקים, בתקופה העתיקה, של האנשים העתיקים, סבא רבא של סבא רבא של סבא רבא שלי סיפר על מגיפה עתיקה שתקפה אות-
"אתה באמת חייב לספר את זה בקול הרועם הזה?"
"כן, עכשיו שתוק. אז מה אמרתי, הם היו לוחמים קסומים על גמלים מעופפים ולימדו בטיחות שריפה ביער לכל המתעניין. רגע זה סיפור אחר בכלל. יופי, קטעת את חוט המחשבה שלי, אצטרך לספר הכול מחדש."
פניו החשיכו אף יותר. הוא הביט מאחורי כתפו בזעף, הרים ידיו כנביא זעם והחל לספר בקול רועם.
"פעם.. בימים העתיקים, בתקופה העתיקה, של האנשים העתיקים, סבא רבא של סבא רבא של סבא רבא שלי סיפר על מגיפה עתיקה שתקפה אותם והשאירה את רוב השבט שלהם מתים, אבל אלה ששרדו איבדו כל שמץ של אנושיות שעוד היה בהם. הם היו הולכים שפופים הרחק משאר בני האדם, יוצאים רק בחשיכה, ורק באזורים ממועטים מאנשים כגון בתי קברות או המתנ"ס, וכך נוצר אחד הכשפים הנוראיים ביותר שהנחיל האדם על עצמו מאז שגילה את האש, ריקודי עם. הם היו מסתובבים סהרוריים באזור אחד במשך שעות. הולכים שוב ושוב את אותם שניים שלושה צעדים, כאילו מחכים למשהו. לפעמים הם היו מתעוררים לחיים פתאום, יוצרים מעגל ועטים על הכפרים, שובים אותם בריקוד וזמר. ככה הם יצרו את הנשק האיום ביותר, הידוע כיום כצעד תימני. "
הרמתי גבה. "אתה בטוח שאתה לא ממציא את זה במקום?"
"נשבע לך בסבא, זה סוף הסיפור בכל מקרה."
"טוב"
"אתה נראה לי בנאדם נחמד דווקא, חנוך, לא כמו הרשעים האלה מהסיפור ההוא, לא תימני, לא שר, אני מתערב שאין לך אפילו קצב".
"כן זה נכון, ביסודי אף פעם לא נתנו לי להצטרף למקהלה. אבל דוקטור, אתה לא תימני?"
הרופא הסתכל עליי באין אונים.
"כן, אבל זה נמצא תחת שליטה, כל פעם שאני מרגיש את היצר לרקוד או לשיר ולסחוף את כל העומד סביבי במחול, אני משתמש בזה".
הוא אמר והוציא פטיש קטן מהכיס של חלוק הרופאים שלו והדגים לי "אצא לי אל הכרם", הוא החל לסלסל, ביד אחת הוא הדגיש את ההטעמות בשיר והפגין קצב. ביד השנייה הוא אחז בפטיש והכה את עצמו בראש מספר פעמים בחוזקה. דם החל לנזול.
"רואה? הרבה יותר טוב." הוא אמר, קד קידה, ונפל קדימה לתוך חדר הניתוח.
נתתי לו דקה להתעורר. הוא נכשל. "עכשיו ההזדמנות שלי", חשבתי לעצמי, פשטתי את החלוק, הפשטתי את הרופא ולבשתי את בגדיו. לפני שיצאתי לקחתי את הפטיש איתי, אני אומנם לא זמר או תימני, אבל לא צריך לקחת סיכונים. "סליחה", אמרתי לרופא שנשאר מעולף, עברתי מעליו ויצאתי.
המסדרון היה שומם יחסית. היו שם רופאים ואחיות אבל אף אחד לא הסתכל אחד על השני או הבחין בי. חמקתי החוצה, בהתחלה הולך באיטיות כאילו אני מנסה להראות שהכול בסדר ואני כאחד האדם. לאחר כמה דקות התחלתי לרוץ כבר, הפסיק להיות אכפת לי. הגעתי לכביש הראשי, לאחר שעה בערך עצר לי טרמפ איזה רוסי שמנמן אחד נחמד דווקא, אמר שקוראים לו ויטלי.
"תגיד אתה הכול להיות בסדר איתך?" הוא שאל, מסתכל עליי מודאג, הוא נראה כאילו עוד רגע הוא הולך לשים לי יד על המצח לבדוק חום.
"כן, למה?"
הוא הצביע על נקודה אדומה קטנה על החלוק, שבלטה היטב נגד כל הלבן. "זה מגילוח" ניסיתי להסביר לו, מדגים בתנועות ידיים.
"אה, כן, כן, ספאסיבה בלאט", הוא אמר וצחק בקול עמוק, והחזיר מבטו לכביש.
"לאן אתה מגיע, ויטלי?", שאלתי אותו, לאחר שהצטברו מספיק דקות שתיקה במהלך הנסיעה.
"אני? נוסע לבקר ילדות בגן"
"אה, אתה אבא?"
"לא, סתם הולך מבקר מה אסור? מדינה חופשית זה"
"אבל.. אתה אדם מבוגר"
"מדינה חופשית בלאט" הוא פסק. לא התווכחתי. אכן בלאט.
לאחר עוד 30 דקות מפחידות קצת יותר של נסיעה הגענו לגן. זה היה פארק עם נדנדות ומגלשות וכל הדברים הרגילים שילדים אוהבים, כמו לשבת 24 שעות מול הטלוויזיה, אז הייתה שם פלזמה ענקית והייתה התקהלות של עשרות ילדים שישבו ועמדו מולה, בוהים כזומבים, כולם כאחד עם פה טיפה פעור. ואגל רוק שהחל דרכו אל הרצפה אט אט.

ויטלי פילס דרכו דרך הקהל והלכתי אחריו, עדיין בחלוק הרופאים, מקבל מבטים הזויים מאחד ההורים שלא בהה במסך. בצד השני ישבו שני ילדים לרגלי ספסל ובהו במסך. על הספסל ישבה אישה שמנמנה בעלת חזות רוסית חביבה שנראתה להפליא כמו ויטלי. "תגיד, אתם קרובים?", לחשתי לו אחרי שחצינו את הקהל.
"כן, אנחנו נשואים"
"חשבתי שאין לך ילדים" אמרתי והצבעתי עליהם.
הוא גיחך. "אלה? אלה לא ילדים שלי, משפחת גורביץ' אנשים חזקים, בלאט", הוא הכה בחזה שלו, כאילו להדגים. "תסתכל על ילדים זה, חלשים כמו חמאה"
"מה אתה עושה פה בעצם?"
"אני תוכנית אח גדול"
"מה בטלוויזיה?"
"כן כן, אני תוכנית אח גדול, מביא ילדים עניים לראות אח גדול בפארק"
הגענו למשפחה, הוא הציג אותי
"שלום. חנוך." אמרתי.
הילדים לא נעו, אישתו נראתה לרגע כאילו היא עומדת לצאת מהטראנס ומתחילה לקלוט שאנחנו עומדים פה. אבל אז על המסך הענק שבי זרעיה סיפר לקהל עוד בדיחת "איזה זין כשלא יוצאים עם מספיק כסף קטן מהבית ואז נתקעים בלי או תוקעים איתך עם מלא. ככה או ככה אתה נתקע" וכל הקהל הגיב באותו צחוק עוויתי בדיוק, יד אחת מכה על הברך השמאלית והגוף מתנועע משמאל לימין. אחרי זה הם חזרו לצפות באותן תנוחות בהן היו לפני שהתחילו לצחוק. התיישבנו על הספסל לצד אשתו של ויטלי.
"אתה יודע, מתתי היום על שולחן הניתוחים", אמרתי לו.
"כולם פה מתים אחי"
"באמת מתתי אבל. הרופא הכריז על מותי, אמר לי שאין לי דופק"
"מה אתה דביל", הוא אמר וצבט אותי, קפצתי במקום.
"אאוץ', בשביל מה עשית את זה יא מניאק"
"אתה לחשוב מתים מרגישים משהו? כל מת שראיתי שכב שם כמו תרח זקן. כמו איגלו. אתה לא איגלו."
"חשבת שאולי אני סוג אחר? זה שכל מת שראית היה מת לא אומר שאני לא מת, תחשוב על זה"
"אם אתה מת אז על מה אני חושב עכשיו?"
"זה לא עובד ככה"
"מי ינצח בבחירות? אה? אה? תגיד לי", הוא התחיל להתעצבן, אחז בצווארון שלי והכול.
"אני אומר לך שזה לא עובד ככה"
"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאא מישהו שם יודע מי מנצח באח הגדול" צעקה ילדה מחוצ'קנת מהקהל. בבת אחת הקהל התעורר כגל בתנועה והחלו לכתר אותי. "מי מנצח..." הם לחשו ברפיון. הם הסתכלו עליי בעיניים נטולות חיים או אנושיות והושיטו לעברי ידיהם. לאחר מספר שניות נפל לי הטלכרט וידעתי אשר עליי לעשות. רצתי לעבר מכונית מרופטת שנחה לה לצד הפארק, כנראה בדרך לשבור שיא גינס בכמות אבק. ניפצתי את השמשה בידי וקפצתי פנימה. רגליי השתלשלו מחלון המכונית, אני חיפשתי קלטת בין המושבים הקדמיים, תוך כדי מתן בעיטות לכל יד שניסתה להוציא אותי מהמכונית. ברגע האחרון ממש כשהחלו למשוך אותי החוצה הצלחתי למצוא קסטה מתאימה ושמתי אותה בטייפ, הפעלתי אותו. שאלוהים ירחם על כולנו, מלמלתי לעצמי.
"תקשיבו!", קפצתי מעל גל האנשים ונחתתי על המכונית. הם החלו לנענע אותה מצד לצד, מרימים ידיים בחולשה לכיוון הגג. ברקע התנגן שיר עם תימני המספר על אבא בשם שמעון.
"אני לא יודע מי מנצח באח הגדול. אני לא יכול לראות את העתיד. אני לא יודע כלום."
עיניי תוך כדי התרוצצו לאורך הקהל, בניסיון לחפש משהו מוכר, אולי את ויטלי או מישהו אחר שאני מכיר.
"אל תשקר לנו! היום אפשר לעשות הכול באמצעות המחשב זה בטח הכול אפקטים שעושים באולפן" אמרה הילדה המחוצ'קנת.
"אנחנו לא קיימים!" זעק מישהו אחר מהקהל
"אני אפקט! אני אפקט!" צעק אדם אחר ורץ לכביש לכיוון מכונית נוסעת, חיבק את הפגוש ועף כמה מטרים, כמובן.
"זה לא יעזור, הוא לא ידבר!" צעק אדם אחר והחל לנענע את המכונית שוב, מה שעודד את שאר הקהל לעשות זאת גם. נמאס לי.
"טוב, לא השארתם לי ברירה", אמרתי והתנצלתי בלב.
הושטתי ידיי מעלה בניסיון לשאוב כוחות מהקוסמוס. על שפתיי המילים התגלגלו ממתינות שאומר אותן, כאילו הן היו שם מאז ומתמיד. עוד לפני שהייתי מוכן המילים כבר ריחפו מפי, במתקתקות רעילה: "אבא שמעון כון בעוני, לא דעיתך עינני, לאדעיתך נץ באל-ליל, עינני בלבאכרי".
למען תמימות נפשותיכם בעתיד, קוראיי, מוטב שלא אציין את כל החורבן, ההרס, הזמר והמחול שבאו על האנשים בפארק לאחר שקבעו לעצמם גורל זה. אציין רק שכאשר סיימתי, גופותיהם היו מונחות במעגל, אנוסות וחרוכות, ואני החלטתי ללכת לבית העלמין. כי בכל זאת, יש לי לוויה היום.