בניין

הרבה שאלות מתרוצצות בראשי , מחפשות מנוס מאותם גורמים יצרנים. בחודשים האחרונים התחברתי לאספקט מעט שונה של הנשמה הקיומית. ככל שהשנים חולפות אני מתבצל יותר, משיל שכבות בדרך ללב והלב עדיין לא גלוי. מילים מאבדות את סיפוקן. צרכים מאבדים את משמעותם. ככה זה נראה כשהחיים מתחילים את תהליך הפירוק. איך זה מרגיש? הרגש עדיין בדרך בדואר.

אני זקוק לספר הדרכה אבל לא להוראות. לתכלית אבל לא לתשובה. הכל הופך אוטומטי עם הזמן, המוח משדר אשליות בהתאם לצרכים. נטול עלילות אבל עמוס משפטים, אני מכווץ את השרירים בתקווה להכיל בי אמת חדשה ואולי כאן היא תתחיל:

כל משפט ללא דיחוי שיוצא מראשי מצריך את הבאקספייס. עברית הפכה שפה כה זרה, כה שונה וחייזרית. אני מרגיש ניכור מרמ"ח איברי. לפעמים, להתקיים ללא יכולת לברוח זה כמו להסתכל על השמיים. רק מפלל לנשום עוד רגע אחד, להגיע למוות עצמאי ללא דיחוי כי הנשימה ללא תשוקה מכבידה מאלף כבשים מקפצות מעל מיטתי בלילה רבוי חוסר שינה.

ב10 דקות ו152 מילים ההשראה מתאבדת, חומקת לאוויר אפוף המחשבות שעוטר את חלל ראשי. ברגעים של צלילות אדע מי אני ומה אני ו99% האחר של הזמן ארצה רק לשעוט אל השמיים או האספלט.

אני נושם, זה לא עונש מספק לעוונתכם?