סחלב אב

אומרים שבשנות השמונים היה פה טוב יותר, שפוי יותר. הרחובות היו נקיים יותר. הרוסים היו רוסים פחות. אבא שלי היה חזק יותר מאבא שלך, ואמא שלך היתה יותר רזה. כיום ככל שכמות האנשים גדלה, איכות החיים יורדת. אני זוכר כשהייתי בן 4 יום בו אחי הגדול גלעד חזר מהצבא ולקח אותי לאכול מלבי במגדל שעון של יפו. כשחזרנו חיכו לנו בסלון אמא וגבר גוץ וקירח, בחולצת הוואיי צבעונית. מתוך שרווליו השתרבבו שערות מפותלות ומתעקלות והבחנתי שהוא סובל משעירות יתר בכל מקום מלבד הראש. פרטים חסרי חשיבות אלו נחקקו בזכרוני אך ורק בגלל חשיבות המאורע, שנקבעה לפי דבריה הבאים של אמא. "אנטון", היא אמרה לי והחזיקה בידי בחוזקה.

"תכיר את אביך החדש, סחלב אב"

"אבל אמא", אמרתי בתמימות "איפה אבא?"

"אני אבא שלך עכשיו" אמר האיש במבטא מוזר (ששנים אחרי שייכתי לרומני) וניסה להרים אותי בזרועותיו הקצרות והשעירות, נמלטתי בזריזות והסתתרתי מאחורי אמא, שולח מבטים מאשימים לכיוון הנקודה בה עמד גלעד דקה לפני שהתנדף לחדרו.

מיותר לומר שכל הצעקות והדמעות לא הזיזו במאום את המצב הקיים. זו היתה תקופה הזויה שנמשכה חצי שנה, בה לא ישנתי הרבה, וחזרתי להרטיב את פיג'מת כוח המחץ שלי כמעט כל לילה. לפעמים כמעט באתי וקפצתי למיטה של ההורים, אבל אבא לא היה שם, רק השעיר, וזה פשוט לא היה אותו דבר.

יום אחד גלעד חזר מהצבא בצהריים ולקח אותי למק דיוויד ברחוב פרישמן, בדרך חזרה הוא לקח אותי לקיוסק ליד הבית בשביל לקנות טרופית "בשביל המבצע", אותו מבצע שהציע בזמנו חיות כפרסים, כולל קוף מחמד. גלעד מלמל משהו על זה שלא חסרים קופים בשכונה ולא צריך לקנות טרופית רק בשביל להשיג אחד, אבל לא הבנתי. כשחזרנו הביתה אבי האמיתי ישב בסלון ואמא עמדה במטבח. "אבא!" צעקתי ממפתן הדלת ורצתי לחבק אותו. "איפה נעלמת, אבא?" "על מה אתה מדבר, אנטון? תמיד הייתי פה" ולא משנה כמה הפצרתי בו לגלות לי הוא סירב. וגם גלעד, ובטח שגם אמא.

כאשר עברו 20 שנים מאז אותה שנה מוזרה גלעד התחתן עם דנית שפגש על גדות נהר הגנגס, שם התנדבו יחד בשריפת גופות הודים. "כאשר פגשתי את כריסטין" היה נוהג לספר לי ולצרף קריצה שובבה "היינו שותים חלב סחלב ושוטפים אחד את השני מהאפר". "ולא פחדת ממחלות?" שאלתי בתמימות "מה פתאום" הוא אמר בחיוך מתרחב, עד שכמעט אין פנים, כמו חתול צ'שייר לפני הברקה "בהודו כמו בהודו, הכל זה sharing". מכיוון שלא הייתי בהודו ולא הכרתי אף יוצא הודו חוץ ממנו וכריסטין כל האנקדוטה פסחה עליי. כאשר הייתי צעיר הייתי מנסה לסחוט מגלעד שמץ של מידע על "סחלב אב", האבא המקביל שהיה לנו במשך חצי שנה. וכמו בכל פעם הוא התנהג כאילו המצאתי את כל העניין ותמיד הגיב דברים נבזים בנוסח "אני לא מאמין שאתה עדיין תקוע על זה. כן, זה נכון שאבא לא היה הרבה בבית בגלל העבודה שלו בצבא אבל משם עד לאבא מחליף? יש לך דמיון מפותח אחי הצעיר", וכדי להקציף את ההשפלה הוא היה מרפרף בשערי כאילו הייתי אותו ילד בן 4 ש'המציא לעצמו אב'.

ביום חתונתו של גלעד הוא ביקש ממני להחזיק את החופה ועיניו בהקו, "לא סתם אתה אח שלי, אתה יודע", הוא אמר וחייך, רפרף בשערי כפי שלא עשה לפחות עשור. במשך כל הטקס בהתחלה היה נדמה לי שאני רואה את סחלב אב מביט בי ונעלם לתוך הקהל וכאשר החזקתי את החופה, ראיתי אותו בבירור עומד בפינה הנגדית לי מאחורי בן דודי צביקה שהחזיק את החופה גם. קצת מלא יותר, קצת שעיר יותר, עדיין קירח, ולבוש בחולצה שמצויירים עליה כפתורים, עניבה ומקטורן. כאשר הטקס נגמר הוא חמק לכיוון היציאה והלכתי אחריו בזריזות ובשקט, בדרכי עברתי ליד ערימת המתנות ולקחתי איתי אחת שהיתה עטופה בעיצוב של איפה אפי. היא היתה מושלמת: קטנה אבל שוקלת. האוויר היה קר ושקט, מלבד קולות הצרצרים, בתוך תוכי הרגשתי מוכן למפגש הזה, מאותו רגע שפגשתי אותו לראשונה. בצעדיי לקראתו ראיתי אותו שולח יד לכיס ולקחתי את המתנה בידי והבאתי לו קטנה על עורפו, הוא צנח כמו ציפור ירויה ופישפשתי מהר בארנקו, מנסה למצוא תעודת זיהוי. מצאתי תעודה מרופטת שהונפקה בסמוך לזמן לידתי, היה כתוב בה "סורין בוקארוב, מקום לידה: רומניה" השלכתי עליו את תעודת הזהות והארנק המרוקן, בהולכי לכיוון מגדל השעון נהניתי מהאוויר הקר שליטף בצורה קטיפתית את לחיי ושאלתי את עצמי למה הסתירו את שמו האמיתי ממני, ואת קיומו כל השנים. בזמן שזללתי את המלבי הרביעי נזכרתי במשפט שאמא אמרה לי כשהייתי קטן "כשאוהבים מוותרים על דברים", בתוך המלבי כתבתי עם האצבע "סחלב אב" וויתרתי על ה-ס', מוחק אותה בעצלות, לא ממש הבנתי מה משמעות הדבר. בדרך חזרה הביתה שמעתי רדיו מתנגן ממכונית חונה והקריין סיפר "שמעתי פעם שבאושוויץ הפרחים היחידים שהיו צומחים היו סחלבים"