בלב החשיכה יושב לו קוסם, קצה כובעו חותך דרך הערפל ונע כרצונו. הקוסם נאנח ומוריד את כובעו, מחזיק אותו בידיו ואופיין של תנועותיו מרמז על חוסר החלטיות: הוא מסובב את שולי הכובע בידיו, חצי מלטף את אבני האודם המקובעות בשוליו, לבסוף הוא שם את הכובע בתיקו הקטן ומקים את עצמו. הקוסם לא צריך שרביט קסם, שכן הוא בעצמו אחד. בעוצמו את עינייו הוא מחטט בתיק, כיס עור קשור לרצועה ולא גדול יותר מתפוח. לאחר שהוא מגיע עד הכתף לעומק התיק הוא שולף סיגריה מגולגלת ומדליק אותה במצמוץ עיניו. הוא חושב לעצמו למשך כמה דקות עגמומיות מחשבות שגרתיות ונדושות בעודו שואף ונושף את הסיגריה. הוא חושב על מיקום גלימתו, והאם כיבה את הקדירה לפני שיצא ממאורתו. העשן נשאר תלוי באוויר ולאט לאט העננים הקטנים מתחברים אחד לשני עד שהשתקפותו מתגלמת מולו. ההשתקפות ממצמצת באופן נטול חיים ונאנחת כמוהו ולבסוף נעלמת אל תוך הערפל בהדרגה. הקוסם מרים עצמו מהאדמה בכבדות, פוסע וממלמל לעצמו "אני חייב להשתין" עד שהוא מגיע לעץ הולם להתרוקן עליו. לאחר מספר שניות הקור של הלהב ששיסף את גרונו התחלף בחום של דמו הניגר. דם הקוסם הזוהר זרם בקלות מעל בגדיו המרופטים ואל שורשי העץ המציצים מהאדמה. הקוסם מביט ורואה את בבואתו של מתנקשו משתקפת בדמו, מטמין את תמונתו בזכרונו, ונופל מת. המתנקש טובל אצבעו בדם וטועם: טעם הדם סמיך, עשיר ומתחזק, לאחר שניות מספר פיו גדוש בדמו עצמו. באימה כבושה הוא מסתובב ורואה את השתקפות הקוסם הערפילית ונופל לרצפה באפיסת כוחות. הוא פותח את פיו ודמו נשפך, מרחף באוויר ומתחיל לזהור בעודו עף בעצלות אל הקוסם. הוא בוהה בערפל שהופך למוצק מרגע רגע, ליבו עוצר והופך דומם. הקוסם הולך אל תוך הערפל, כובעו המחודד חותך דרך הערפל ונע כרצונו.