קוסם

לברוך הקוסם היתה בעיה

ברוך הקוסם דיסלקט היה

ואם זה לא הספיק

אדם חרד הוא ומסמיק

מכל שטות ישר נלחץ
והקסם שלו עליו קפץ

שכב הוא במיטתו יום וליל
שכב הוא שם והתפלל

שימצא את הכוחות להתפרנס
אבל בסוף החל הוא לכייס

לאט לאט ובזהירות
מוסריותו פצחה היא בדממת אלחוט
וברוך הקוסם שלנו נשאר לבד
לאחר שמצפונו אבד

ירד הוא מטה עוד ועוד
הפסיק לחלום הוא על עתיד ורוד
ביום החל לעשן חשיש

בליל השתעל כאדם קשיש

ואם זה לא היה די ויותר
משפחתו החליפה אותו בקוסם אחר

יום אחד במין יראה
קלט עצמו מול המראה

והזדעזע משראה
כשהסתכל על המראה

אדם אפור ללא עבר
ללא מושג מה יהיה מחר
החל לראות הוא רק שחור
ואת קסם החזרה בזמן לא יכל לזכור

שתה הוא ערק בסימטאות
הסתבך הוא בקטטות
עברו חודשים רבים
עד שקפץ לראשו רעיון מרשים

חשב והכריז, "לא עוד אחמוס אגנוב אשדוד
מכה אחת אחרונה ולא עוד
אצעד אני לציציה
עם שרביטי"
וכך היה.

הציציה היתה מועדון החשפנות הכי כביר

אליו יצאו כל טרולי העיר

לראות את הטרולות והמכשפות

מענטזות ללא לאות ומתחתוניהן משתלשלים שקים של מטבעות

נכנס הוא ברוך בעצבים
אבל בליבו הרגיש לא נעים
צעק "את הכסף נבלות"
החזיק את השרביט וקיווה שלא לקבל מכות

וכך היה ביום זה וברוך לא ידע
שלהופעתה של שלאמפה הטרולה מגיעה גם כל העדה

גימגם הוא והסמיק ואף צעק
"את גברת, עם הארנק!
תני לי אותו מיד
שלא אחתוך לך את השד"

פתחה הגברת פה גדול

כמעט ראו לה את הטחול

אך ברוך הקוסם, הוא לא נרתע
הוא צעק לה "גברת את רוצה בעיטה?

אני לא עושה פה צחוק

את לא תדשני אותי כמו איזה שמוק"

חלף לו ברוך בין האנשים

ולקח את כל הארנקים
"אני באמת מצטער"
אבל אין לי פיתרון אחר
זהו המפלט האחרון
שתדעו רבותיי, אתם עוזרים לי כאן המון"

גיחך הקנטאור והשיב "זה מעניין לי את השמאלית"

נחרד לו ברוך מיידית ונופף בו את השרביט
אחת שתיים, שלוש, חמש
הפך הברוך לפשפש
ושומר המועדון
שעד עכשיו העדיף לישון
צרח בגבריות וקפץ על הכיסא
"איכסה, מה זה הדבר הזה?"

וברוך שהתפשפש, עוד ניסה, לא אמר נואש
לגרור את צרורו החוצה ללא חשש
אבל אותה גברת, אותה עשק
חטפה משקו את הארנק
ואותה גברת, כי שלאמפה היא
וטרולים ידועים כחסרי נימוס בסיסי
מעכה אותו ללא קלון
וזה היה סופו של ברוך הפשפשון

מרקו בויום

הוא לא היה סתם קוסם, הוא היה מרקו בויום ה-קוסם. בהא הידיעה.

כל יום הוא היה פוגש את החברים שלו, להראות להם קסם חדש שהוא

המציא, או טריק שהוא גנב מאיזה ספר. 

יום אחד החברים של הקוסם התאספו במקום הקבוע שלהם (גן ציבורי

למרבה הפלא) ומרקו בויום לא היה שם. "מוזר" אמר אחד מהם, "הוא

בדרך כלל מדייק". 

אז הם ישבו שם וחיכו שעה, שעתיים, שבוע, ומרקו לא הגיע. "אולי

משהו קרה לו" אמר האחד. "בואו נלך למשטרע" אמר השני. 

בתחנת המשטרע המקומית הם פגשו שלושה חזרזירונים קטנים, מתוקים

וחמדנים שנראו כאילו הם מחכים לאיזה זאב רשע שיעיף עליהם

סוליה. "איבדנו את הקוסם" הם אמרו לחזרזירונים. 

"הוא לובש שחור?" שאלו החזרזירונים. התשובה היתה שלילית. 

"יש לו נעלי צבא, או עגילים בכל מיני מקומות?" הם הוסיפו

לשאול, ושוב התשובה היתה שלילית. 

"אז לא אכפת לנו" השיבו החזרזירונים. 

חבורת החברים המדוכאים חזרה מדוכדכת אל הגן הציבורי. הם שיחקו

שם שש-בש שעה, שעתיים, שבוע, וזה לא עזר, עדיין הם היו

מדוכאים. "בואו נלך אליו הבית" אמר אברהמסון, וזה היה סוף

העניין. 

כשהם הגיעו לשם הדלת היתה נעולה וקרוב לחור המנעול היה צלב

הפוך. "איכסה, מה זה" שאל המנצח בטורניר השש-בש. "מה?" שאל

החירש והאילם אמר לו שכלום. העיוור דפק להם מבט עצבני והגידם

חיטט באף. 

לאחר דיונים ממושכים הוחלט בפה מלא (ולא משנה במה) לפרוץ פנימה

לאלתר. ניסו שעה, ניסו שעתיים, ניסו שבוע, ולבסוף הצליחו.

הסלון היה ריק. השירותים היו ריקים. המחסן היה ריק וגם המטבח.

בסופו של דבר הם מצאו אותו. 

הקוסם, או יותר נכון, מה שנשאר מהגוויה שלו, נח לו על רצפת חדר

השינה. 

"איכסה" הם צעקו בזוועה, אפילו האילם שלא נגעל מכלום. "הוא

תמיד היה גמיש" אמר העיוור כשהוא ראה את הקוסם עם הרגליים

מאחורי הראש. "כן, אבל לא עד כדי כך" הוסיף החרש בזוועה, מלטף

את הצלעות השבורות. 

הגידם שוב חיטט באף. 

כאן, גבירותיי ורבותיי, נגמר הסיפור, אך ברצוננו להוסיף למענכם

את סיבת המוות: מפרקת שנשברה, ואת מחשבותיו של הגידם שהסתכמו

ב"איזה מוות נורא, אפילו לא גמר"