הבונקר היה מחניק. המחנק נבע באופן ישיר ובלתי מוטל בספק מהגופות שנערמו זו על גבי זו, עד התקרה הנמוכה מדי. במרכז הבונקר הונח שולחן רעוע ומתנדנד, עליו לוחית דהויה שנשאה כתובת שחוקה להחריד: א. אולמרט – ראש ממשלה בדימוס, ישראל. זה לא היה החדר המרכזי. למעשה, לא היה חדר מרכזי. הבונקר הורכב רובו ככולו מרצף מתמשך של חדרים מרובעים ונמוכים. האוויר נע ונד ביניהם, נושא את הרקב המת, הממית, של כל חדר אל משנהו.

האנשים היו מתים, לא כולם אבל בהחלט רובם המוחץ, ומוחץ לא בכדי, משום שפה ושם נשכב פלוני מתחת לגופות, מחמת השיגעון או הקור, סופג אל קרבו את ריח המוות ומתנחם בחברת ובחמימות רעיו. הרעים, כצפוי, לא הביעו התנגדות. זוהי תכונת המתים. בין כל אלה בלט בחיוניותו שף החומוס של הבונקר, זייד אבו-בובה. זייד אבו-בובה עמל על הסירים כל הזמן ללא מנוחה ובלי לעצור להשתין לתוך המנות כפי שהיה מקובל מחוץ לבונקר. בזייד אבו-בובה היה צער כבוש על שבירת המסורת שעל כן הוא הפלסטינאי האחרון בעולם, אך יש לו שליחות גדולה אף יותר מכל שיוך לאומי.

הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') מצא איזה אירופאי מסכן שהיה ספון בין גופתו של לב לבייב וגופת המצרי של הבונקר. בזמן שחילץ אותו נשען על הגופה של לבייב והיד שלו שקעה פנימה כמו בקדירת ג'לי סמיכה במיוחד. הגופה התפרקה בין אצבעותיו. הוא אחז בעמוד שדרתו של לבייב בגבריות משתפכת, הרים מעל כתפיו (ממש כמו כבש), זרק הצידה, הרים את האירופאי והנחית אותו על בטנו השדודה של לבייב בגסות ניכרת. האירופאי זעק "ווי ווי מסייה" במהלך מעופו הרגעי. הצרפתי קם, ניער מעצמו את פיסות הבשר שדבקו בו וקיפץ כחתול מגופה לגופה עד למפלס נמוך יחסית. הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') לא זכר זאת, אבל לילה אחד הצרפתי רכן מעליו וכירסם את אוזנו. כאשר הדם הניגר מהאוזן עשה דרכו על פניו התעורר הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג'), והצרפתי שיחק אותה מת על ערימת גופות סמוכה.

הוא הציג את עצמו: "ז'אק". הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') לא פיתח נימוסים על-אנושיים מתוקף היותו הישראלי האחרון בעולם, ואמר בהבעת פנים נגעלת: "צרפתון, אה?". הצרפתי השיב לו: "ווי". כבר אז הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') קלט עליו שהוא לא דובר עברית. "אהה..." הגיב הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג'), הצרפתי שמח והוציא מכיסו חתיכת באגט חצי עבשה ששמר מארוחת הפסח של היהודים. הם תמיד ידעו איך להתקמצן כהלכה וכשהגיעה השעה לסעודת הסדר, חודשיים אחרי שננעלו הדלתות, כשרוב שוכני הבונקר כבר היו מנוסים ומיומנים ברזי המטבח הקניבלי, עוד נותרו להם שאריות מזון אמיתי. הם ישבו עם האוצר שלהם, בכו ומלמלו משהו בעברית שוב ושוב, כמו מנטרה, בפנים נפולות ועייפות: "חמס", או שמא "קמץ". משהו כזה, בכל אופן. באותו הרגע הבין הצרפתי, אחת ולעולם, שהוא פשוט לא מחבב אותם. הצרפתי האחרון בעולם שימר את טינת המחמד הנ"ל בקנאות, ובשום פנים ואופן לא התכוון לשנות אותה אפילו כזרת רק משום שישראלי הציל את חייו.

מספר ימים לאחר מכן הם ראו אחד את השני שוב. הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') ראה את הצרפתי רכון מעל גופתה של גבירה פלונית פולנית ומסיר ביסודיות את שיני הזהב שלה בעזרת סכין שהרים מהקפיטריה. הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') הלך לעבר הצרפתי וזה החביא את אוצרו בתוך מכנסיו. הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') אמר לצרפתי "יש לך אחלה שיטה, אני בדרך כלל פשוט מסובב את הראש הצידה ובועט את כל השיניים החוצה", ומיהר להדגים על הגופה. הוא דג מתוך ערימת השיניים שעל הרצפה שן זהב אחת והצמיד אותה לדש חולצתו בחיוך. הצרפתי חייך אליו בחזרה והוציא מתוך בגדיו בקבוקון ברזל מחליד, פתח את הבקבוקון, הרים את ראשו ולגם, לאחר מכן הגיש את הבקבוקון לישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') שהריח את תכולת הבקבוקון בחשדנות ואז נטל לגימה אף הוא.

לאחר שניצח את הצרפתי במשחק קלפים על כל שיני הזהב שהיו באמתחתו ודרכונו הצהבהב, הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') קם והצביע על הסכין ואמר "זה מהערבוש של החומוסייה, כן?" וכדי להמחיש את כוונתו, הפשיט חולצה מטונפת מאחת הגופות ושם על פניו כרעלה. "ווי, ווי!" השיב הצרפתי. הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') אמר "אתה יכול להביא לי חומוס ממנו? הוא מחרים אותי". הצרפתי הביט בו בעיני פרה סתומות. "חו-מֵיאוס?" שאל הצרפתי, "חו-מו-או-ס!" אמר הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג'). "אה?" השיב הצרפתי. "חו-או-מו-אוס". זה לא עזר. הישראלי האחרון בעולם ניסה להחוות תנועה של ניגוב חומוס בידיו, אבל נדמה היה שזה רק הוסיף לחוסר ההבנה. הוא עמד שם, מאובן, מתקשה להבין איך ייתכן שרעיון פשוט ונגיש כמו חומוס יפלא מבינתו של אדם סביר כל כך, שמחלץ שיני זהב רבות כל כך מפיות רבים כל כך של גופות רבות כל כך. "חומוס", הוא ניסה בפעם האחרונה, בלחישה מתנשפת שנידונה מראש לכישלון. הצרפתי בהה. "עזוב אותך", הוא פסק לבסוף, "פשוט תביא לי עוד שיניים". "אה?" השיב, כצפוי, הצרפתי. "שיניים", אמר הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג') ונקש על שיניו בעזרת הסכין החדשה שלו. אחר כך הצביע על ערימת הגופות שבקצה החדר. הצרפתי הנהן, צחק, והם לחצו ידיים. אחר כך הצרפתי הלך, טיפס על הערימה, ליקט שיניים וזמזם לעצמו מנגינה צרפתית מאוד. "שאנסון", נבח הישראלי האחרון בעולם (ג'ורג'), מתגאה מעט בידע התרבותי שלו. המנגינה השתנתה מיד.